לא עלה נידף ברוח מאת אסי ניסלסון לוריא / ההיסטוריה על פי ניסלסון

| 02/04/2018 | 0 Comments

לא עלה נידף ברוח מאת אסי ניסלסון לוריא

לא עלה נידף ברוח מאת אסי ניסלסון לוריא

לא עלה נידף ברוח מאת אסי ניסלסון לוריא הוא מסמך היסטורי על אודות חייהם של יהודי מזרח אירופה טרם מלחמת העולם השנייה ואחריה, ובעת המשטר הקומוניסטי בברית המועצות של פעם תחת מסך הברזל. עוד בהיותו ילד נחשף אסי לסיפורים היסטוריים על אודות חיי הקהילות היהודיות בערים שבהן התגוררה משפחתו. הוא עמל במשך שנים רבות על איסוף עדויות של בני משפחתו והתחקה אחר גורלם מעבר לים. ספרו מציג בפיקחון וללא משווא פנים את סיפורה של הקהילה היהודית במדינות אוקראינה, בלארוס, לטביה ורוסיה באמצעות סיפור חייהם. לולא האומץ, התקווה והמוטיבציה לא להרפות ולא לוותר, הוא ורבים נוספים לא היו כאן. משפחות יהודיות רבות נאלצו לחוות נתיב מכאובים ולהימלט מציפורני חיית הטרף האנטישמית ובהמשך להתמודד עם המשטר הקומוניסטי הנוקשה. זהו ספר חובה שמשרטט בכנות פשוטה את ההוויה היהודית כפי שהתקיימה אז.      

                             

      

"כשהבאנו את בתנו הביתה מבית החולים, מצבנו הכלכלי לא היה פשוט. לא הצלחנו להשיג מיטת תינוק, אז מצאנו פתרון אחר. יחד ריפדנו מזוודה,  וזאת הייתה מיטתה של בתנו. את המזוודה הנחנו על כיסא וקשרנו את המכסה אל המשענת כדי שלא תיסגר חלילה. כשבגרה, אהבה בתנו לנסוע ולטייל והייתה מאוד פעילה חברתית. כשהערתי לה על כך שהיא נוסעת יותר מדי, השיבה בהומור, "את ואבא גרמתם לכך כשמיטתי הראשונה הייתה מזוודה", כך סיפרה סבתא שרה לנכדה אסי, כותב הספר "לא עלה נידף ברוח".

"לא היה אדם ששרד את השואה, ולא חיפש מישהו מבני משפחתו או חבריו", המשיכה שרה והפליגה בסיפורים נוספים. כולם כאן בספר, עדות חיה להתמודדות אמיצה של יהודי מזרח אירופה בניסיון לשרוד, לחיות, לאהוב".    

אסי ניסלסון לוריא (צילום פוטו רון נהריה)

אסי ניסלסון לוריא (צילום פוטו רון נהריה)

אסי ניסלסון לוריא (32), נולד ומתגורר בנהריה. בעל מספרה במקום בשם "אסי לוק עיצוב שיער".  אסי הוא מייסד קבוצת הפייסבוק "Latvian Jews יהודי לטביה" שנוצרה לטובת סיוע באיתור שורשי משפחה שמקורם בלטביה. אנשים מכל קצוות הארץ והעולם חברים בה. כן הוא מייסד המיזם לאילן יוחסין ליהודי לטביה שבו רשומים כעת כ35 אלף שמות של יהודים מלטביה בעלי קשרי משפחה. "לא עלה נידף ברוח", הוא ספר הביכורים שלו.            

"במשך כעשר שנים אני מתחקה אחר השורשים המשפחתיים שלי. לאורך השנים הללו ראיינתי בני משפחה רבים וביקרתי במקומות רבים ורחוקים שמהם הגיעה המשפחה שלי במקורה. הצלחתי אף לאתר מאות בני משפחה אבודים בארץ וברחבי העולם. בני משפחתי, משפחת רבינוביץ, החזיקו מגילה שבה נכתבה השושלת המשפחתית שלנו. אותה מגילה אבדה בזמן מלחמת העולם השנייה. ככל שתחקרתי את ההיסטוריה המשפחתית שלי מצאתי את עצמי נשאב לנושא יותר ויותר, עד לתקופת ילדותם של סבי וסבתי, ואף הצלחתי לשחזר את ילדותה של הסבתא רבתא שלי חנה רבינוביץ לבית סטרקובסקי בסוף המאה ה-19, את נישואיה לסבא רבא שלי יהושע רבינוביץ ואת חייהם המשותפים.  בסיפוריי על משפחתה של סבתי תוכלו ליהנות ממסע היסטורי באמצעות זיכרונותיה על ילדותה בז'לובין, ילדות של ילדה קטנה בעיירה לא גדולה בעת שמשפחתה נרדפה על ידי השלטונות הסובייטים בשנות ה-20 של המאה ה-20, ולהמשיך ללוותה במסעה המפרך בזמן מלחמת העולם השנייה, דרך היכרותה עם סבי בזמן המלחמה, דרך חייהם המשותפים בתקופת ברית המועצות לשעבר וללוות אותה, בסופו של דבר, בקבלת ההחלטה לעלות ארצה עד הגעתה לכאן. הספר מציג את סיפורם של אנשים חזקים שהתמודדו עם קשיים, אך נותרו חזקים. סיפוריהם הם דוגמה וראויים להערכה".

תיעד סיפורי ניצולים

"הרעיון וההשראה הראשונית לספר החל כשרשמתי את סיפוריה של אחותו הצעירה של סבי, רחל גלושקו לבית רבינוביץ שהייתה ילידת 1915 ובת זקונים מתוך שמונה אחים ואחיות. היא הייתה צלולה לחלוטין וזכרה סיפורים רבים על בני המשפחה, על העיירה בה נולדה ועל משפחת אימה. רותקתי מאוד כששמעתי את רחל מדברת על האנשים, על אותן קהילות יהודיות שהיו, ושכיום לא נותר להן ולא זכר אחד. באותה התקופה (שנת 2007) עבדתי כחצי שנה בארכיון של מוזיאון בית לוחמי הגטאות על פרויקט. בעבודתי במוזיאון פגשתי ניצולי שואה רבים שהתנדבו במקום. רובם היו בשנות ה80 לחייהם ושיתפו אותי בסיפורים על חייהם, בשבילי זאת הייתה זכות גדולה להיות להם אוזן קשבת. מאז שהתחלתי לעבוד במוזיאון התחלתי לתעד סיפורים רבים שסיפרו לי אנשים. ביניהם כמובן אחותו הצעירה של סבי רחל שנהנתה לשתף אותי ואילו אני, הרגשתי שבזכותה אני לומד להכיר את כל אותם בני משפחה שלא זכיתי להכיר. רחל הייתה אישה מאוד גאה בעצמה ובהישגיה, בעיקר כי הייתה רופאה מאוד מצליחה, שבזמן המלחמה שירתה בצבא האדום וביצעה ניתוחים רבים בפצועי המלחמה. כששיתפתי אותה באחד הימים בכוונתי לכתוב ספר שבו יהיו הסיפורים שסיפרה לי, צחקה רחל ואמרה: "מי שכותב ספר, בשבילי הוא כמו דוקטור". בכל ביקור שלי אצל רחל הצטיידתי בעט ונייר ורשמתי דפים שהלכו והתרבו. היא הייתה אישה בת 92 ובשבילה זה היה אושר גדול שיש מי שמקשיב לסיפורים האלה. תוך כדי שסיפרה שאלתי את רחל על בני משפחתה שעלו לארץ בשנות ה-20, תמיד ידעתי שהיו לרחל ולסבי שלושה בני דודים שהתייתמו מהוריהם ושבמשך כמה שנים התגוררו איתם, כשאימם בחרה לאמץ את אחייניה היתומים. ידעתי שאחד האחים עלה כאמור לארץ בשנות ה-20. רחל סיפרה לי כי אחיה של אימה נקרא שבתאי סטרקובסקי והמשפחה במקור מהעיירה מלין".  

"באותה תקופה פניתי למערכת התוכנית "המדור לחיפוש קרובים" ובאחד הימים העלו אותי לשידור ברדיו בו סיפרתי שאני מחפש בני משפחת סטרקובסקי ממלין. למחרת השידור קיבלתי הודעת מערכת שאדם בשם שבתאי אמר שהוא בן למשפחת סטרקובסקי מהעיירה מלין. הם מסרו לי את מספר הטלפון שלו. שבתאי כך התברר היה נכדו אח דודה של רחל. למשפחה החדשה שאיתרתי היו תמונות ישנות וסיפורים על בני המשפחה, אפילו נמצא בידם מכתב שאביו של שבתאי קיבל מאחיו הבכור של סבי. גיליתי ופגשתי בני דודים מדרגה ראשונה של סבי ורחל ושמעתי גם מאותם בני דודים סיפורים רבים. גיליתי גם שגולדה לישנסקי לימים רחל ינאית בן צבי, אשת הנשיא השני של ישראל, הייתה בת דודתה של אימו של סבי".

"כשאיתרתי את משפחת סטרקובסקי רחל כבר החלה להידרדר מבחינה רפואית. בשנתיים האחרונות לחייה הייתה רחל מאושפזת בבית אבות לאחר שלקתה באירוע מוחי. רחל נפטרה בשנת 2011. עם היוודע החדשות על מותה לקחתי את כל הדפים שעליהם רשמתי את סיפוריה והתחלתי לערוך את החומרים. כשסיימתי לערוך את סיפוריה של רחל, החלטתי להוסיף לכך גם את סיפוריהם של בני דודיה, נוצרה מעין חוברת. התרגשתי במיוחד מכך שסבו של סבי מצד אימו, שאף כל חייו לעלות לארץ ישראל, עוד בשנת 1880. נוסף לחוברת שיצרתי על משפחתו של סבי, ידעתי תמיד שקיים גם יומן שכתבה סבתי. היומן היה בשפה הרוסית ויום אחד אמרתי לאימי שאנחנו חייבים לתרגם אותו ואולי להוסיף אותו לחוברת שכבר נוצרה לנו על המשפחה של סבי. באחד הימים התיישבנו והתחלתי לקרוא ולתרגם את כל מה שסבתי כתבה על חייה. סבתי שרה נולדה בשנת 1918 בעיר ז'לובין שבבלרוס, היא הייתה בת זקונים מתוך 11 ילדים שנולדו להוריה. ביומן שכתבה בשנת 1977 היא מגוללת את חייה מאז שנולדה. היא כתבה על הרבה אירועים היסטוריים שאירעו להוריה ולאנשים בעיירה שלה, תקופת המהפכה של שנת 1917, איך היה לגדול בתקופה ההיא, תקופת מלחמת העולם השנייה וסיפור אהבתה עם סבי. תוך כדי תרגום יומנה הוספנו גם קצת מהסיפורים של סבתי שזכרנו".

"הייתי ילד כשסבתי נפטרה, אך מאז שהייתי קטן היא נהגה לספר לי על הילדות שלה, על השכנים שהיו לה, על הוריה, האחים והאחיות שלה, על הבריחה שלה מהגרמנים ועל סיפור היכרותה עם סבי ואהבתם. אהבתי את סבתי והערצתי אותה. לאחר שהיא נפטרה אחותה המבוגרת בשמונה שנים, מניה, סיפרה לי סיפורים רבים עליה. הרגשתי שדרך אחותה חלק מסבתי ומהתקופה ההיא עדיין נמצא איתנו. כשסיימנו לתרגם את היומן של סבתי ואיחדנו אותו עם החוברת שנוצרה לנו על בני משפחתו של סבי, הבנתי שיש כאן סיפור נדיר. סיפור יהודי, ציוני כי אין הרבה מידע על הקהילות היהודיות מהתקופה ההיא בצורה כזו אותנטית".

"ראיתי לפתע שיש לי בעצם ספר בידיים, אך הרגשתי שהוא לא מוכן עדיין. ביקשתי מאימי להשלים לי סיפורים עד לעלייה שלה ושל אבי יחד עם סבתי לארץ בשנת 1973. אימי המשיכה, בדיוק מהמקום שסבתי סיימה לכתוב את היומן, שנות ה-50. עניין אותי מאוד איך היה לחיות ולגדול בברית המועצות שהייתה אז מאחורי מסך הברזל. אימי שנולדה וגדלה בלטביה סיפרה לי רבות על כך. הרגיש לי לנכון לכתוב רבות גם על העלייה של הוריי ובך לסיים את הספר. לא הרבה סיפורים כתובים על העלייה של שנות ה70 והרגשתי צורך רב לספר על כך בספרי".

טיולי שורשים

סבתא שיינה, אחיה מאנה, גיסתה ראייצה, אימה גיטל ואחותה ראשע, התמונה צולמה בריגה בקבר אבי המשפחה יוסף אלי ניסלסון בשנת 1936, מתוך אוסף תמונות משפחתיות, "התמונה הזו היא איך שגיליתי משפחה שלמה ברחבי העולם, משפחת ניסלסון"

סבתא שיינה, אחיה מאנה, גיסתה ראייצה, אימה גיטל ואחותה ראשע, התמונה צולמה בריגה בקבר אבי המשפחה יוסף אלי ניסלסון בשנת 1936, מתוך אוסף תמונות משפחתיות, "התמונה הזו היא איך שגיליתי משפחה שלמה ברחבי העולם, משפחת ניסלסון"

"בעודי בשלבי סיום כתיבת הספר (קיץ 2016) החלטתי שאני רוצה לנסוע לבקר בעיירה מלין שבאוקראינה. אותה עיירה בה נולדה אימו של סבי בשנת 1880. אבי החליט להצטרף אליי למסע השורשים, למרות שהיה מדובר במשפחתה של אימי שלא יכלה לנסוע היות שהיא עבדה. טסנו עד קייב הבירה וסיכמנו עם נהג שייקח אותנו עד למלין, שנמצאת במרחק של שעתיים נסיעה מקייב. כשנסענו הסתכלתי על הנופים הירוקים עליהם כתבתי ועל העיירות הקטנות ונזכרתי בסיפורים של רחל ובני דודיו של סבי. כשנכנסנו לעיירה מלין, זה היה כאילו שהזמן עצר מלכת, ראיתי את אותם נופים שראתה אימו של סבי. הגעתי לבית שבו נולדה אימו של סבי, הרחוב נקרא בזמנו "רחוב היהודים". האנשים שמתגוררים בבית הזה כיום היו אדיבים מאוד והזמינו אותנו להיכנס ולראות את הבית ואת החצר. הבית נראה כמו שנראה היה לפני למעלה ממאה שנים ובחצר היו ערוגות של ירקות, אותן גידלו דיירי הבית כמו שהיה בימים עברו. משם המשכנו אל בית העלמין היהודי החדש שידענו שלאה סטרקובסקי, אחותה של הסבתא רבתא שלי קבורה בו. בדרך לבית העלמין נסענו ברחובות העיירה ועברנו דרך שדה חמניות. בבית העלמין מתגוררת משפחה בת שלושה דורות. הם הסבירו לנו באוקראינית שמצד ימין קבורים הגברים ומצד שמאל הנשים. ניגשנו מיד אל חלקת הנשים ומצאנו את קברה של לאה סטרקובסקי שהיה הקבר הכי גבוה בבית העלמין".

 

"סיפורים רבים שמעתי על לאה וכתבתי גם בספר. היא הייתה בת המשפחה היחידה שנולדה במלין וחזרה אליה לאחר מלחמת העולם השנייה עד שנפטרה בשנת 1975. לאחר שחזרתי מהמסע עם אבי, בני משפחה רבים התעניינו ושאלו אותי על אודות מלין ובליבי גמלה ההחלטה שאני אסע גם לעיירה בה נולדה סבתי. השנה חלפה והגיע קיץ של שנת 2017, אני ידעתי כבר אז שאסע לבלרוס. התקשרתי לברטה, אחייניתה הבכורה של סבתי שחגגה יום הולדת 90, היא וסבתי גדלו יחד כאחיות ולא כדודה ואחיינית, ותחקרתי אותה על ז'לובין. לקחתי ממנה את כל הכתובות שכדאי לי לבקר בהן. הזמנתי כרטיס טיסה ויצרתי קשר עם אלון שוהם, שגרירנו בבלרוס. אלון הוא בן משפחה שלי אותו גיליתי לפני כמה שנים בזכות קבוצת יהודי לטביה בפייסבוק. הסברתי לאלון שאני אשמח לראות את מינסק הבירה ושאני רוצה לנסוע לז'לובין, העיירה בה נולדה סבתי ואשר מרוחקת כשלוש שעות ממינסק. במשך יומיים טיילתי עם אלון במינסק והתרשמתי ממדינה שלא הרבה ישראלים מכירים ויודעים עליה. מדינה שלדעתי יש לה פוטנציאל תיירות רב. נסעתי ברכבת לז'לובין והופעתי מהסדר הרב שיש ברכבת, לכל כרטיס יש מקום ישיבה משלו, אף אחד לא דוחף, אף אחד לא צועק. במהלך הנסיעה קראתי את ספרה של ידידתי זהבה שילון, שלקחה אותי למסע להודו בספרה שהוציאה לאור. כשהרכבת התקרבה לז'לובין הייתי כולי בציפייה כבר ללכת לראות את הבית והרחוב בו גדלה סבתי ולסייר בעיר. החלק הישן של העיר נראה כפי שהיה עוד לפני שסבתי נולדה, היה מרגש מאוד ללכת ברחובות העיר ולהביט בבתים ובאנשים. כשהגעתי לחלק החדש של העיר ראיתי רחובות רחבים ובתים רבי קומות, הרגשתי לפתע שאני נמצא בעיר אחרת, ולא יכולתי שלא לחשוב מה סבתי הייתה חושבת לו ידעה עד כמה שהעיר שבה נולדה גדלה והשתנתה. את היום האחרון למסע בבלרוס ביליתי בארכיון המרכזי במינסק, נכנסתי לחדר הקריאה וקיבלתי ספרים של לידות ופטירה מהעיר ז'לובין והצלחתי לאתר רישומי לידה על חלק מאחיה ובני דודיה של סבתי".  

יהודי לטביה

"את קבוצת הפייסבוק יהודי לטביה Latvian Jews הקמתי לפני כשבע שנים בניסיון להתחקות אחר מידע על הוריו של אבי. כל שידענו אז הוא שמותיהם ותאריך לידתם של הוריו של אבי. ידענו שהיו להם משפחות לפני המלחמה, אך לא היו לנו פרטים על אף אחד מהם. סבי, אברהם לוריא למשל נולד בריגה ולפני המלחמה ידענו שהייתה לו אישה ושלושה ילדים, אך לא ידענו את שמותיהם, ידענו רק שלאביו קראו לייב לוריא ולאימו בריינה רחל לבית שוורץ, ידענו שהיה לו אח איסר וכמובן שהכרנו את בת דודתו לאה שהייתה לו כאחות, אך היא סירבה לדבר על עברם מתוך טראומת המלחמה. סבתי שיינה לוריא נולדה אף היא בריגה, ידענו רק ששם אביה הוא אלי ובזה נגמר הידע על משפחתה, לא ידענו לא את שם אימה ולא את שמות אחיה ואחיותיה וגם לא את שם נעוריה. מפגש מקרי עם תמונת קבר ישנה שדודתי לא ידעה עליה דבר פרט לכך שהאישה המבוגרת בתמונה היא אימה של סבתי, סיפק תגלית מדהימה ששם נעוריה של סבתי היה ניסלסון. התמונה צולמה בבית הקברות בקברו של אביה של סבתי, שמו היה יוסף אלי ניסלסון".          

"כשהתחלתי לחקור את שורשיהם גיליתי מעל ל-2,000 בני משפחה מצד סבי וסבתי שלא ידעתי על קיומם. בינתיים הלכה והתעצמה הקבוצה בפייסבוק וכיום חברים בה קרוב ל-2,000 איש. רבים מהמצטרפים לקבוצה גילו קרובים אבודים ומידע שלא היה להם על בני משפחותיהם. היו גם מקרים של בני דודים שמצאו איש את רעהו, ולא ידעו האחד על השני. אני גם דואג להנציח בקבוצה שלי אישים רבים שתרמו לתקומת המדינה בכל תחום ולספר את גורל בני משפחותיהם בריגה, בין האישים: חברי כנסת, עיתונאים, סופרים, משוררים וזמרים".

אריק לביא

אסי עם שושיק שני  (צילום: שרי סטרקובסקי שילון)

[caption id="attachment_12688" align="alignright" width="269"]זלמן קיוומן, אביו הביולוגי של אריק לביא בתצלום שצולם בשנת 1927, תמונה שמצאתי במהלך מחקרי (קרדיט צילום לארכיון הלאומי בריגה) זלמן קיוומן, אביו הביולוגי של אריק לביא בתצלום שצולם בשנת 1927, תמונה שמצאתי במהלך מחקרי (קרדיט צילום לארכיון הלאומי בריגה)

"בתחילת 2017 פניתי אל שושיק שני, אלמנתו של אריק לביא ז"ל. היה לי את המייל שלה כי שושיק היא בת דודתם של בני הדודים של אמי (כך שיש לנו קשר משפחתי דרך נישואין). נפגשנו בעבר באירוע משפחתי וישבנו יחד בשולחן והחלפנו פרטים. כשהנצחתי אישים ששורשיהם מלטביה, מצאתי בוויקיפדיה שאביו של אריק לביא היה סטודנט לרפואה בגרמניה ובמקור מהעיר ריגה.  שושיק סיפרה לי כי לא ידוע לה דבר על אביו של אריק לביא פרט לעובדה ששם משפחתו היה קיוומן או קיפמן. היא סיפרה לי שאריק חיפש כל חייו אחר מידע על אביו הביולוגי, שאפילו את שמו הפרטי לא ידע ומעולם לא ראה תמונות שלו. שושיק ידעה שאריק נולד בגרמניה ושאימו אדית האובן לקחה אותו בתור תינוק לריגה כי אביו ביקש ממנה להגיע, הוא רצה להתחתן איתה. אדית לא הסתדרה בריגה, לקחה את הילד ועזבה וכך נותק הקשר עם משפחת קיוומן. באותו ערב גיליתי לשושיק ששם המשפחה הוא קיוומן ולא קיפמן ושהיו בריגה שלוש משפחות כאלה. הבחור היחיד שהתאים להיות אביו של אריק לביא הוא זלמן קיוומן שנולד בשנת 1904. שאר הקיוומנים לא התאימו מפאת גילם. מצאתי גם תמונות של המשפחה והסתבר שאריק לביא דמה באופן מדהים לזלמן ולאביו של זלמן. התחלתי לחפש את צאצאי משפחת קיוומן וגיליתי שזלמן קיוומן נפטר בריגה בשנת 1934 בהיותו בן 30 ממחלת הזאבת (לופוס). מצאתי שהוא קבור בבית העלמין היהודי בעיר. העציב אותי מאוד הגילוי הזה שזלמן בעצם לא נטש את אריק, אלא נפטר ולא ידע היכן בנו. במקרה, דרך קבוצת הפייסבוק שלי גיליתי שקרוב משפחה אבוד, שמצאתי לפני כמה שנים בשם אלכסנדר דייפט, חבר של בני משפחת קיוומן. 

מרדכי קיוומן, סבו של אריק לביא בתצלום שצולם בשנת 1938, תמונה שמצאתי במהלך מחקרי (קרדיט לארכיון הלאומי בריגה)

מרדכי קיוומן, סבו של אריק לביא בתצלום שצולם בשנת 1938, תמונה שמצאתי במהלך מחקרי (קרדיט לארכיון הלאומי בריגה)

"כששאלתי אותו הוא סיפר לי שדמיטרי קיוומן היה חברו הטוב ביותר ושהוא בנו של אהרון קיוומן (דודו של אריק לביא). דמיטרי ואהרון שניהם נפטרו צעירים ממחלת לב ובני משפחת קיוומן היו משפחה של מוזיקאים, וכיום הם מתגוררים בגרמניה. באותם ימים יעל לביא, בתו של אריק לביא צילמה סרט על חייו של אביה שנקרא "למה לא אמרת לי", היא החליטה לצרף לסרט את הגילויים שלי. שושיק והבנות נסעו לגרמניה כדי לצלם את בית החולים שבו נולד אריק ובהמשך פגשו גם את הקיוומנים. הן חזו בדמיון המשפחתי הרב בין אריק למשפחה וכשחזרו מגרמניה הצלחתי לאתר מסמך על אירוסי זלמן קיוומן ואדית האובן, שסיפק הוכחה באופן סופי שזלמן קיוומן הוא אביו של אריק לביא.

 

"הגילוי הזה התווסף לגילויים רבים נוספים שגיליתי בשנים האחרונות כדי לסייע לאנשים לאתר בני משפחה. זה היה מאוד סימבולי למצוא את המידע 90 שנה לאחר לידתו של אריק וגם כי בילדותי הוא היה זמר מאוד אהוב עליי". 

 

אילן יוחסין ליהודי לטביה

"לאחר שהקמתי את הקבוצה בפייסבוק הקמתי אילן יוחסין לסבי ולסבתי והתחלתי להוסיף את כל מי שקשור אליהם בקשרי דם או קשרי נישואין. בהמשך הצטרפו אליי אנשים נוספים והוסיפו עוד ועוד שמות. כיום ישנם באילן היוחסין כ-35,000 שמות של יהודים לטבים שכולם בעלי קשרי משפחה. האילן הזה מסייע לאנשים רבים לאתר קרובים אבודים, והיו אנשים שגילו שבני משפחתם שרדו את השואה למרות שהאמינו שלא נותר ולו שריד אחד מהמשפחה".

זיכרון בסלון

"לפני שנה לקחתי חלק בפעילות 'זיכרון בסלון' ושימשתי כאיש עדות במד"א נהריה. אז ספרי היה עדיין בצורת טיוטה שלא יצאה עדיין לאור. כשהגעתי לשם כולם התפלאו שמגיע בחור צעיר, כולם חשבו שיגיע ניצול שואה או מקסימום דור שני לשואה ולא דור שלישי. אני מאמין שקיים מושג כזה 'דור שלישי' לשואה, לפחות משיחות שהיו לי עם נכדים לסבא וסבתא ניצולי שואה. השנה אני לוקח שוב חלק בפעילות הזאת, והפעם אני מגיע עם ספרי שיצא לאור". 

נהריה

"בחיי היום יום אני מחזיק מספרה בנהריה בשם "אסי לוק עיצוב שיער", התחלתי לעבוד במספרה הזו לפני שש שנים ואני מאוד מרוצה מכך שהכרתי אנשים נהדרים שהם לא רק לקוחות אלא גם חברים. בני משפחתי מתגוררים בנהריה מאז שנות ה-70. רבים מבני דורי עזבו את נהריה כי אין כאן כל כך הרבה תעסוקה לצעירים. אנחנו חווינו את כל האירועים הביטחוניים שהיו כאן, ואני זוכר שבתור ילד הייתי הרבה במקלטים. המלחמה הבולטת ביותר הייתה "מלחמת לבנון השנייה", מלבד לשלושה ימים שהייתי מחוץ לנהריה בזמן המלחמה, שהיתי כאן כל המלחמה והעיר הייתה עיר רפאים. אולי פעם עוד אכתוב ספר על אירועי "מלחמת לבנון השנייה".  

ספר נוסף

אסי ניסלסון לוריא מספר כי בימים אלו הוא שוקד על ספרו הבא שמתעד 400 שנות חיים בקרב יהודי לטביה לפי כל החומרים שנאספו על ידו בשנים האחרונות.  הספר מתחיל כספר גינאולוגי וצולל היישר לתוך ההוויה היהודית כפי שהתקיימה אז והשתנתה לפי כל תקופה.

 

לא עלה נידף ברוח מאת אסי ניסלסון לוריא. הוצאת הספרים "ספרי צמרת", שנת 2017,  135 עמודים.

 

                       

                                                           

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , ,

Category: ספרי עיון, ספרי מדע, ספרי תיעוד

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *