ביקור בית עם המשוררת נורית רביב אקסלרד: בקווים עגולים / מסע בעולם פנימי

| 01/02/2014 | 0 Comments

בקווים עגולים מאת נורית רביב אקסלרד

בקווים עגולים מאת נורית רביב אקסלרד

המשוררת נורית רביב אקסלרד הוציאה לאחרונה את ספר שיריה הראשון, 'בקווים עגולים'. בשיריה, מביאה אותנו נורית לארבעה מעגלים, מן הקרוב ביותר אליה ועד לרחוק. כתיבתה מביאה חוויה עם נקודת מבט נשית. בספר משולבים צילומים אשר צולמו על ידי בן זוגה, המלווה מקרוב את תהליך יצירתה.

נורית רביב אקסלרד, נולדה בקיבוץ גבעת ברנר בשנת 1964. במקצועה, עובדת סוציאלית ובעלת תואר שני בגרונטולוגיה. בשנים האחרונות היא עוסקת בתחום הגיל השלישי ובמסגרת עבודתה, היא נפגשת עם החלק האחרון והכואב של החיים – הזקנה. "דווקא ממנו אני שואבת כוח לחיות את חיי באופן משמעותי ומלא. עבודתי אינה מניחה לי לשקוע בשגרת החיים ומזכירה לי שאנחנו כאן אורחים לרגע ושעלינו לעשות את הטוב ביותר שלנו עוד היום ושום תירוץ או דחייה לא מתקבלים".

"אני עובדת סוציאלית מזה 25 שנה ובעשור האחרון התמקדתי בתחום הזקנה. סיימתי תואר שני בגרונטולוגיה (מדעי הגיל השלישי) וכיום אני משמשת כסגנית מנהלת שירותי הסיעוד של על"ה. במסגרת עבודתי אני נפגשת עם האוכלוסייה המבוגרת ברחובות אשר בוחרת להמשיך לחיות בקהילה אך נזקקת לסיוע של מטפל/ת על מנת לנהל את חייה בכבוד. המעבר מעצמאות לתלות כרוך בקושי גדול הן לקשיש והן למשפחתו.  התכנים עימם אני נפגשת ביומיום מנפצים את בועת האשליה שיש עוד שפע של זמן לעשות את כל מה שרוצים ואוהבים. לי ברור שהזמן קצר והמלאכה מרובה וזו העת להגשים את החלומות והמאוויים שלנו.  לבחור בשמחה – זו עבודה קשה, אולי הקשה ביותר. בל נטעה, לא מדובר במאמץ מרוכז וחד פעמי אלא בבחירה שיש לעשותה בכל בוקר ולהתמיד בה במהלך היום כולו על כל הסערות והמהמורות שנקרות בדרכינו. כעומדים שעות רבות ביום מול בדידות וחולי, נראה כי אין ברירה אחרת אלא לבחור בשמחה למען הסובבים אותנו ולמען עצמינו.  להעלות חיוך על פניו של איש זקן – אין אושר גדול מזה".  

 

שם: נורית רביב אקסלרד

גיל: 49

סטטוס: אם ל-3

מגורים: מודיעין

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר בקווים עגולים, שירים, בהוצאת אוריון, 2013.

נורית רביב אקסלרד (צילום ישראל אקסלרד)

נורית רביב אקסלרד (צילום ישראל אקסלרד)

מאין את שואבת את ההשראה בכתיבתך? "את ההשראה לספר אני שואבת בעיקר מן החיים, רגעים קטנים שיכולים לחלוף בהבזק של רגע, יש בי את הדחף לצוד אותם ולתעד וזוהי בעצם השירה שלי. תמונות שנגלות לעיני לרגע קט ומבקשות ממני לצלם, הלכי רוח של עצמי, חלומות שאני חולמת בלילה ובהקיץ. העבודה שלי בתחום הזקנה, אשר מעלה הרבה שאלות פילוסופיות על משמעות החיים, מפגישה אותי מדי יום עם החלק האחרון והכואב של החיים ודוחפת אותי לחיות את הרגע באופן המלא ביותר שניתן. בשנים האחרונות אני במסע של חיפוש אחר השורשים, מסע אשר הוביל אותי ללמוד קבלה, יהדות ולהתעניין גם בתורות רוחניות כדוגמת הבודהיזם. אין לאן לברוח וכאשר אדם מתחיל לשאול שאלות הוא תמיד יגיע בסופו של דבר אל המקורות. בנוסף יש מערכות יחסים שאדם צובר ככל שעוברות השנים, חלקן מורכבות, עם אנשים משמעותיים, שגם הן מובילות לחפש, לשאול, לנסות לענות או לפחות להעיז לנסח את השאלות.

התא המשפחתי מאוד משמעותי עבורי ומשמש מקור הטענה וקרקע לצמיחה והתפתחות מתמדת מול הדינמיות והמורכבות של החיים בכלל ומושג ה'משפחה' בפרט.  למרות גילי, אני עדיין מרגישה כילדה שזה עתה מגלה את העולם. ככל שאני מעמיקה בתחומים השונים, כך יש בידיי פחות תשובות, יותר שאלות, רב הנסתר על הגלוי ואני נשאבת למקומות חדשים של התבוננות ולמידה. אני נעה בין עולמי החילוני לבין נושאים של דת ואמונה שמעסיקים אותי, הן ברמה של למידה והן ברמה של חוויה. ככל שעוברות השנים ואני גומעת מרחקים במסע חיי, אני פחות נוטה לשים נקודות ומעדיפה על פניהן פסיקים וסימני שאלה. תמיד יש לידי פנקס לעזרה ראשונה ואני זורקת אל דפיו את המראות ובהמשך, כשיש לי זמן, מעבדת אותם לשירים".

מאיזה גיל את כותבת שירה?  "אני כותבת שירה מילדות. כשהייתי ילדה הייתה לי מחברת עבה בכריכה שחורה עם כתמים לבנים ובה הייתי כותבת את שיריי. לצערי במסע הנדודים של משפחתי ממקום למקום, המחברת אבדה, אין לי מושג איך ומתי, כל כך הייתי רוצה למצוא אותה.

בהמשך השנים, היו לי תקופות ארוכות ללא כתיבה ורק בעיתות משבר הייתי שבה לכתוב, כתיבה מאוד אישית, כואבת ומתייסרת. כאשר החיים היו חוזרים למסלולם, הכתיבה הייתה נעלמת. חוסר הנגישות של הכתיבה מאוד תסכול  אותי. באותם הזמנים הרגשתי שהדבר לא  בשליטתי ולכן, הכתיבה לא באמת הייתה חלק מן החיים שלי".

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך? האם ליקטת אותם לאורך שנים? "השירים אשר מופיעים בספרי נכתבו כולם בשנתיים שלוש האחרונות. לפני כשלוש שנים החלטתי לנסות להפוך את הכתיבה לדבר נגיש וחי יותר עבורי. הכתיבה ה"מתייסרת" כבר לא דיברה אלי. חיפשתי לחיות דרך השירה את החיים האמיתיים שיש בהם מנעד רחב יותר ועשיר מכאב. הרגשתי שאין ביכולתי לעשות זאת לבדי ונרשמתי לסדנת כתיבה. המרחב, החממה, ההכוונה והבמה אשר קיבלתי שם אפשרו לי לגעת שוב בכתיבה והדברים החלו לזרום ממני בלי מאמץ, הכתיבה הפכה אט אט לחלק מן היומיום שלי וזה כייף גדול".

אילו ספרים קראת לאחרונה?  "בגדול אני אדם שקורא מאוד לאט וביסודיות, אני רושמת לי בפנקסים משפטים שמרשימים אותי. לרוב אני קוראת ספרי הגות ופחות פרוזה. בין הספרים: חלומו של הכוזרי / מיכה גודמן, סודותיו של מורה הנבוכים / מיכה גודמן, נוילנד / אשכול נבו, עד שיום אחד / שמי זרחין, אומנות ההקשבה לפעימות הלב / יאן פיליפ סנדקר,  אמא / ענר שלו, הדלת / מגרדה סאבו, חשד לשיטיון / מאיה ערד".

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך?  "עד כמה שהדבר ישמע מוזר לא הרביתי לקרוא שירה במהלך השנים. כשהייתי ילדה אהבתי מאוד את השירים של אריאנה ארן, דליה רביקוביץ ורחל המשוררת. כיום בעקבות התעוררות הכתיבה אצלי התחלתי לעיין בספרי שירה. קשה לחשוב על משורר שמעורר אצלי השראה, דווקא ביקור בתערוכות של אומנות ויזואלית כמו ציור וצילום מעוררים אצלי השראה. לאחרונה אני מרבה לקרוא שירים של רוני סומק וויסלבה שימבורסקה".

אילו ספרים קראת בילדותך?  "בילדותי קראתי בעיקר את הספרים של דבורה עומר, גלילה רון פדר, שולמית לפיד ועוד. ציפורים מתות בסתר של קולין מקאלוג, זכור לי כספר שמאוד הרשים אותי כנערה".

אילו 3 ספרים תיקחי איתך לאי בודד? כשהדברים מתפרקים מאת פמה צודרון, האלכימאי מאת פאולו קואלו, האדם מחפש משמעות מאת ויקטור פרנקל ותהילים – ליתר ביטחון.

ספרי קצת על הספר שכתבת:   "הספר הוא מקבץ של 44 שירים המחולק לארבעה מעגלים מן המעגל הקרוב ביותר ועד לרחב ביותר: במילותיי – אני עם עצמי, עם הכתיבה, עם מסע החיים שלי; לביני שלי – מערכות יחסים אינטימיות (אהבה, תשוקה, אכזבה, כאב, פרידה ועוד); לנשים –כתיבה מנקודת מבט נשית, יש הרבה דברים שאני רוצה לומר לנשים – נשים צעירות, נשים זקנות, נשים ללא גיל; לעולם – זה המעגל הרחב ביותר, בו נגלית נקודת המבט שלי על העולם, מסרים ותהיות ברמה הפילוסופית, תאולוגית, מוסרית ועוד;  בספר משולבים צילומים אשר צולמו על ידי בן זוגי ישראל, צלם חובב, המלווה מקרוב את תהליך יצירתי. צילום התמונות ובחירתן נעשו באופן טבעי, בתהליך משותף, פרי קרבה וחברות".

משמעות שם הספר:  "בקווים עגולים – לעבור דרך אך בתנועה מעגלית. הקו מייצג דרך, מחבר בין נקודה לנקודה. התנועה היא מעגלית. תנועה שאינה ממוקדת מטרה, אלא ממוקדת דרך, כל נקודת סיום היא גם פתיחה של מעגל חדש. זוהי חשיבה נשית – מעגלית כפי שאני חווה אותה".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה?  "איני כותבת בתקופה זו ספר נוסף, זהו הספרי הראשון. לגבי העתיד, אני מאוד אוהבת את המשפט של פאולו קואלו מתוך האלכימאי "אל תפסיק לחלום ולך בעקבות האותות" אז כנראה שהיו עוד… בינתיים אני מרגישה שכל יצירה צריכה את המקום שלה, כמו ילד, נראה שהספר ילמד ללכת ואז…"

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל?  "מוזר לי לתת טיפ למשורר מתחיל משום שאני משוררת מתחילה, אז בעצם זה כמו לתת טיפ לעצמי.

ובכל זאת: לקרוא את הספר של גוליה קמרון / הזכות לכתוב, כדי לקבל לגיטימציה ל"אגו טריפ" הזה ולפזר פנקסים בכל מקום, באוטו, בתיק, ליד המיטה, במטבח, בעבודה ולצוד רגעים, בלי בושה, כשזה בא להתנתק לרגע מכל מה שקורה ולשרבט שניים שלושה משפטים בפנקס, זה כמו חלום, אם לא מתעדים זה נעלם וזה יקר מפז אז להשתדל לא לאבד".

מצרפת כאן שיר שכתבתי בעבר אשר מדבר בדיוק על החוויה של "לא לאבד":

מלכודת פרפרים

אני מסמנת במרקר צהוב

משפטים שתופסת באוויר –

כדי לזכור.

אני צדה במלכודת פרפרים

מחוות נסתרות בין אנשים

כדי לזכור.

לעיתים לדברים הכי אמיתיים,

יש חיים כל כך קצרים,

הבזק של רגע –

ומיד נקברים.

 

משפט סיכום:

מתוך השיר "גלימה של חסד":

"כשהריקוד שלנו אמיתי,

התפילה שופעת אותנו

בקווים עגולים,

יוצאת ומגיעה.

(כך לפחות אני מקווה)".

 

לחיות בצורה אותנטית ולא לאבד את האמונה.

 

שירים מתוך 'בקווים עגולים':

חָכְמָה רוֹצָה לְהִכָּתֵב

עֵינַיִם טוֹבוֹת, חֲכָמוֹת,

נִכְנָעוֹּת לְעַפְעַפַּיִם שְׁמוּטִים.

גַּבּוֹת פְּרוּעוֹת

שֶׁנִּזְרְקָה בָּהֶן שֵׂבָה.

מְנִיפַת קְמָטִים נִפְרֶשֶׂת

מִקְצֵה הָעַיִן,

מְלַטֶּפֶת שֵׂעָר מַלְבִּין.

שְׂפָתַיִם נִבְלָעוֹת אֶל שִׁנַּיִם,

מְנַסּוֹת לִינֹק חַיִּים.

צַוְּארוֹן חֻלְצָה

עוֹמַס אֶת הַתְּבוּנָה.

עֵט מְנַסֶּה לְהֵאָחֵז,

נִשְׁמֶטֶת אֶל רִצְפָּה.

חָכְמָה רוֹצָה לְהִכָּתֵב,

יָד מִתְקַשָּׁה.

 

וַאֲנִי מַקְשִׁיבָה לְךָ,

רוֹשֶׁמֶת אוֹתְךָ בִּמְקוֹמְךְ,

רוֹאֶה אֶת סתווך בְּחַלּוֹן.

עָלִים צְהֻבִּים נוֹשְׁרִים

בַּתְּמוּנָה שֶׁעַל הַקִּיר.

 

אִישׁ בִּמְעִיל וְאִשָּׁה עֵירֻמָּה

אִישׁ, בִּמְעִיל אָרֹךְ וְכֵהֶה,

מְחַבֵּק, אִשָּׁה עֵירֻמָּה.

הִיא, אֶת לִבָּהּ בְּכַפּוֹ מְנִיחָה,

הוּא, נוֹתָר בְּמִבְצָרוֹ.

גּוּפָהּ הָעֵירֹם, זוֹעֵק אֵלָיו,

הוּא, מְלַטֵּף וּמַרְגִּיעַ,

אַךְ לֹא פּוֹשֵׁט מְעִילוֹ,

וְלֹא מוֹרִיד אֶת כּוֹבָעוֹ

וּמִזְוַדְתּוֹ, עוֹד בִּמְקוֹמָהּ.

 

רֵיחַ מַאֲפֶה

הַשֶּׁקֶט הַמְּבֹרָךְ

צוֹבֵעַ אוֹתִי בְּטוּרְקִיז בָּהִיר.

לְרֶגַע נָעִים לִי.

טוּרְקִיז הוֹפֵךְ בֹּהַק

וְחוּם מִתְפַּשֵּׁט בְּגוּפִי.

 

הַשֶּׁקֶט הַמְּבֹרָךְ

צוֹבֵעַ אוֹתִי בְּטוּרְקִיז בָּהִיר.

אָהַבְתִּי אֵלֶיךָ גּוֹאָה,

וְאַהֲבָתְךָ אֵלַי זוֹרֶקֶת בִּי כְּתָמִים כְּתֻמִּים.

שָׂדֶה פּוֹרֵחַ וְשׁוֹפֵעַ אֲנִי הוֹפֶכֶת לִהְיוֹת.

 

הַשֶּׁקֶט הַמְּבֹרָךְ 

תּוֹפֵחַ בִּי כְּכִכַּר לֶחֶם טָרִי,

וְהָרֵיחַ הַבֵּיתִי עוֹטֵף אֶת כֻּלִּי.

טוּרְקִיז מְנֻקָּד בְּאַהֲבָה כְּתֻמָּה,

עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה,

רֵיחַ מַאֲפֶה.

 

נֶפֶשׁ תְּאוֹמָה

פָּנִים אֶל פָּנִים,

חִיּוּךְ מַשְׁלִים חִיּוּךְ,

קִמּוּר בְּתוֹךְ קִעוּר,

לְלֹא מִרְוָחִים,

כְּאִלּוּ לְרַחֵם אָנוּ חוֹזְרִים –

כְּזוּג תְּאוֹמִים.

כִּמְעַט קָשֶׁה לְהַאֲמִין

שֶׁמָּחָר בַּבֹּקֶר נָקוּם,

וְנִצְעַד אֶל הָעוֹלָם

כִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים נִפְרָדִים.

 

בְּרִית שֶׁל אַהֲבָה

 

הַיּוֹם אֲנִי עֲצוּבָה.

אַתָּה מֵבִין, לֹא אוֹמֵר מִלָּה.

מְכַסֶּה אֶת גּוּפִי בִּנְשִׁיקוֹת

לְכָל אָרְכּוֹ, עַד לְכַפּוֹת הָרַגְלַיִם,

זוֹרֵעַ בִּי פְּנִינִים,

מַנְבִּיט חַיִּים.

 

הַיּוֹם אֲנִי עֲצוּבָה,

אַתָּה מֵבִין, לֹא אוֹמֵר מִלָּה.

יוֹנֵק רְעָלִים,

מַחְדִּיר אַהֲבָה,

מְרַפֵּא –

מִבְּלִי לָדַעַת.

 

"תּוֹדָה", אֲנִי לוֹחֶשֶׁת לְךָ,

וְדוֹאֶגֶת

לֹא רוֹצָה שֶׁתִּפָּגַע,

הָרְעָלִים שֶׁבִּי.

 

אַתָּה מְחַיֵּךְ,

אֲנִי נִרְגַּעַת,

וּשְׁנֵינוּ יוֹדְעִים – הַבְּרִית

אֱלֹהִים שֶׁל אַהֲבָה

שֶׁאַתָּה וַאֲנִי,

הַקְּטַנִּים וְהַחוֹטְאִים,

הִתְבָּרַכְנוּ בָּהּ.

 

וְיֵרֵד הַמַּבּוּל וְתָבוֹא הַדְּמָמָה

יָדַי עַל הָרַקּוֹת,

אֶצְבְּעוֹתַי מְעַצְבְּנוֹת שֵׂעָר.

מַנְגִּינָה, דַּוְקָא נְעִימָה,

שֶׁל פַּעַם.

תִּיפוּף מְקָרֵר נִסְגָּר,

דִּבּוּר מִתְנַשֵּׂא מִשֻּׁלְחָן סָמוּךְ,

מִישֶׁהוּ, עוֹד חוֹשֵׁב שֶׁמֵּבִין דָּבָר.

יַלְדָּה קְטַנָּה מְנַהֶלֶת עוֹלָם,

הוֹרִים עֲיֵפִים.

שְׁתֵּי נָשִׁים רַעֲשָׁנִיּוֹת       

בְּהַפְסָקָה זְמַנִּית מִשִּׁגְרָה תְּפֵלָה.

הֲלִיכַת מֶלְצַר כְּפוּפָה,

שְׂעָרוֹ, מַסְתִּיר עֵינַיִם כְּבוּיוֹת

הַנִּתְמָכוֹת, עַל קִרְעֵי חִיּוּךְ מְבֻיָּשׁ.

מַדּוּעַ הוּא נִכְנָע?

אוֹרוֹת מְרַצְּדִים עַל מָסַכֵּי מַחְשֵׁב,

שׁוֹלְחִים רֵיקָנוּת לֶחָלָל.

שָׁרָב צוֹבֵא עַל חַלּוֹן,

אוֹגוּסְט קָשֶׁה וְעִקֵּשׁ.

נַעֲרָה בְּמִכְנָסַיִם קְצָרִים מִדַּי

מַכְרִיחָה אֲנָשִׁים לִרְאוֹת.

 

וַאֲנִי שׁוֹקַעַת, שֶׁלֹּא בְּנוֹחַ, בָּעַרְסָל

אָרוּג מִבְּלִיל שֶׁל רְעָשִׁים.

אֵינִי מַצְלִיחָה לְהַפְרִיד.

וַאֲנִי מֻנַּחַת, עַל מִגְדַּל בָּבֶל עַכְשָׁוִי.

אֵינִי מַצְלִיחָה לְהָבִין.

לִבִּי כָּבֵד, מְאַיֵּם

לְעַוֵּת קַוֵּי מִתְאָר

מִסֵּפֶר אָנָטוֹמְיָה נִשְׁכָּח

עַל גּוּף הָאָדָם,

שֶׁאֲנִי, נִסְפֶּגֶת בֵּין דַּפָּיו.

וְחוֹלֶמֶת עַל הַמַּבּוּל

שֶׁעָלֵינוּ יָרַד,

וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט – 

וְתָבוֹא הַדְּמָמָה.

 

קוֹל רְמִיסָה דַּקָּה

 

יַלְדָּה קְטַנָּה יוֹשֶׁבֶת עַל נַדְנֵדָה בֶּחָצֵר.

רַגְלֶיהָ הַקְּטַנּוֹת נְעוּלוֹת, בְּסַנְדָּלִים אֲדֻמִּים.

רוֹמֶסֶת, תְּחִלָּה בְּלִי מֵשִׂים,

וְאַחַר כָּךְ, קְצָת בְּכַוָּנָה, נְמָלִים –

הַחוֹלְפוֹת בְּמִקְרֶה בְּגֻמַּת הָאֲדָמָה שֶׁנּוֹצְרָה.

וְשֶׁקֶט עָמֹק מִסָּבִיב.

מַפְלִיא, אֵיךְ דְּבָרִים נִרְמָסִים לְלֹא קוֹל.

 

וְאֵיךְ אַסְבִּיר לָהּ עַל סוֹפִיּוּת הַנְּעוּרִים,

שֶׁגַּם הִיא גָּדְלָה לִהְיוֹת נְמָלָה,

מִתְפַּתֶּלֶת, מְמַהֶרֶת בִּשְׁבִילֵי הַחַיִּים,

מוּדַעַת לְסַכָּנַת, הַסַּנְדָּלִים הָאֲדֻמִּים.

 

וְאֵיךְ אַסְבִּיר לָהּ עַל הַנִּצְחִיּוּת הַחוֹלֶפֶת,

שֶׁבְּכָל רֶגַע, נִרְמָסִים, מִמַּשָּׂא כָּבֵד

אוֹ מִשְּׁרִירוּת הַלֵּב

בִּדְמָמָה הַזּוֹעֶקֶת אֶת הָעַוְלָה,

וְהַשֶּׁקֶט סָבִיב, בּוֹלֵעַ אֶת קוֹל הָרְמִיסָה,

וְהָאֲדָמָה, מְכַסָּה בְּשַׁלְוָה אֶת הַנּוֹשְׁרִים.

 

מֻזְהָב אַךְ בַּעֲדִינוּת

 

אֲרִיג מֶשִׁי

יָפֶה וּפָשׁוּט

מֻזְהָב, אַךְ בַּעֲדִינוּת –

שִׁלּוּב אִינְטֵלִיגֶנְטִי שֶׁל שֶׁפַע וּצְנִיעוּת.

אָרִיג עִם פַּסִּים,

מִרְוָחִים נְכוֹנִים,

צְפִיפוּת מְדֻיֶּקֶת

בֵּין חֹמֶר לַאֲוִיר,

בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר,

בֵּין לְהִכָּנַע לְלִרְצוֹת,

בֵּין שְּׁאֵלוֹת לַתְּשׁוּבוֹת,

בֵּין לִהְיוֹת אוֹ… לִהְיוֹת.

 

רֶגַע חוֹלֵף

 

רֶגַע חוֹלֵף –

עָלֶה נִרְעָד עַל עֵץ.

רֶגַע הוּא כָּאן

וְלֹא.

 

רֶגַע חוֹלֵף –

וַאֲנִי פּוֹחֶדֶת

לִרְעֹד וְלִנְשֹׁר כְּמוֹ עָלֶה,

וַאֲנִי נֶאֱחֶזֶת

וּמְאַבֶּדֶת

גַּם אֶת הָרֶגַע הַזֶּה.

 

בקווים עגולים מאת נורית רביב אקסלרד הוצאת "אוריון", שנת 2013, 83 עמודים


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, שירה ומחזות

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.