ביקור בית עם הסופרת גיא עד: הבארשבעים

| 22/07/2012 | 0 Comments

הבארשֶבעים ספרה הרביעי של גיא עד הוא רומן יפהפה, חכם ורך על משפחה קטנה באר שבע של תחילת שנות התשעים. בעדינות מופלאה ממגנטת אותנו גיא עד, ילידת באר שבע, לדמויותיה, שמתמסרות לחיים באדיקות מכמירת לב, וטווה לעינינו סיפור ישראלי מזהיר בבדידותו.

"תמיד היו שואלים אותי, מאיפה את. הייתי עונה, מבאר שבע וכולם היו צוחקים, כאילו אמרתי בדיחה. משונה איך עיר יכולה להוציא לעצמה תדמית כל כך הפוכה ממה שהיא. צריך יהיה ללמוד את זה פעם.

עברנו לתל אביב אחרי מות אבי, כשהייתי בת 17. אחרי הצבא השלמתי תואר ראשון במדעי החיים. במהלך הלימודים עבדתי במסעדת 'בוננזה', ושם למדתי כל מה שצריך על בני אדם. אחר כך נסעתי לניו יורק, עשיתי תואר שני בטיפול באמנות ועבדתי עם חולי אלצהיימר בהארלם, פרק ביוגרפי שישמש אותי אחר כך בכתיבת 'הרימון 7'. מניו יורק שבתי לארץ בסוף שנות ה-90 והחלטתי להתמסר למלים", מספרת גיא עד, כלת פרס לוי אשכול לשנת 2010.

 

 

שם: גיא עד

גיל: 48 וחצי.

סטטוס: חיה עם בן זוגה ושני ילדיהם.

מגורים: תל אביב

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר הבארשבעים, בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2012.

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "אני משתמשת כמו תמיד באוטוביוגרפיה רגשית ובעלילות של אחרים. אני חושבת שסופרים הם זן כזה של זוחלים עם מחושים דביקים".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "שלוש שנים. כשהתחלתי לכתוב את 'הבארשבעים' היו בתוכו שני ילדים שנזקקו לחילוץ מיידי. אי אפשר היה להניח להם לחיות בסביבת הרומן הזה. הנחתי את הספר וכתבתי להם ספר משלהם- 'דן שחור לבן' – ורק בסיומו השלמתי את הבארשבעים".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "סיגריות מאת הארי מתיוס, עושים סרטים מאת סידני לומט, סיפור נישואין מאת אנדרו גריר, הפרופסור והמשוגע מאת סימון וינצ'סטר, המפה והטריטוריה מאת מישל וולבק".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "מדובר במכלול יוצרים, אבל אם להתרכז בסופרים אוכל לומר שהושפעתי מאוד מסקוט פיצ'גרלד, טנסי וויליאמס, דורותי פרקר, לאה גולדברג, גרהם גרין, ארנסט המינגווי, סומרסט מוהאם, ריימונד צ'נדלר, מרגרט אטווד, אליס מונרו, אנה אנקוויסט,  מישל וולבק, ועוד עשרות אחרים מוכרים הרבה פחות".

אילו ספרים קראת בילדותך? "פוליאנה, אוהל הדוד תום, החמישייה הסודית, השביעייה הסודית, קפטן יונו, אריך קסטנר, ספרי ציירים, בהם רק דפדפתי את התמונות, מילון אבן שושן, לקסיקון לועזי עברי".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "שאלה אכזרית מדי".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זה ספרי הרביעי".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "אם הייתי נדרשת לתת על 'הבארשבעים' את נאום המעלית הייתי אומרת שזה ספר על מראית עין – על איך דברים נראים לעומת איך שהם נחיים, על איך נראית תדמית בזום-אין. הספר מטפל במשפחה בארשבעית שאבי המשפחה קם ונוטש אותה בעיר שבה כולם יודעים הכל מהר מאוד. הילדים צעירים, הרעיה המומה, הפירוק מוחלט. חולף זמן, אם המשפחה מתעשתת, ונראה שהצליחה להוליך שוב את ילדיה ואת עצמה בעולם. אלא שהאב מגיע לביקור…"

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "מוחי חלול לעת עתה אבל בכל זאת התחלתי ללקט את הסצנות שיהיו בתוכו ואני יודעת מי יוביל אותו".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל: "כל תירוץ לא לכתוב הוא תימרון עצמי, בעיקר כשהתירוץ הוא כסף".

משפט מסכם: "פיסות לב שבור נידונו להיגרס".

 

גיא עד – ספרים

אגו מלגו, קובץ סיפורים, הוצאת בבל, 1999

הרימון 7, הוצאת זמורה ביתן, 2004

דן שחור-לבן, ספר נוער, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011

הבארשבעים, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2012

 

הבארשבעים מאת גיא עד

אמנון גאוכמן, רופא בן 37 מבאר שבע, נשוי ואב לשניים, נתקל באחד הימים בעותק ישן של "הפרוטה והירח" ומתחיל לקרוא בו. סיפורו של הבריטי, שנוטש יום אחד את משפחתו שבלונדון ועובר לפריז בלי להשאיר עקבות, מטלטל את עולמו המסודר. יש כאלה שחומקים באישון לילה ומשאירים מכתב, יש שנעלמים כשהאישה נוסעת עם הילדים לבריכה, אבל גאוכמן יוצא מחייו בדלת הקדמית. באחד הבקרים, בשעה שהוא מכין לילדיו ארוחת בוקר, הוא מודיע להם בפשטות: הוא עוזב לאמריקה. עוד היום.

עשרים שנה אחר כך, בתו דניאלה – צלמת, מציצנית – עומדת לחגוג את יום הולדתה השלושים. שנים לאחר שנאחזה באחיה הבכור אידו כדי לצלוח את ילדוּתם החבולה, אביהם מגיע ארצה לביקור נדיר, ודניאלה נחשפת לשכבות של מציאוּת שלא העלתה על דעתה את קיומן.

 

מתוך הספר

 

כמה חודשים מאוחר יותר, בנובמבר 90', כשהדיבורים על פלישה אמריקאית לעיראק החלו לקבל ממשות בזכות האולטימטום המפורסם של ג'ורג' בוש, נשיא ארה"ב, אמא התמלאה דאגה והחליטה לנסוע לניו יורק כדי לסגור תוכנית חסכון משותפת שהיתה לאבא ולה. היא רצתה את הכסף לידה, זה מה שהיא סיפרה בקול רם. לעצמה היא לחשה את הפחד שיש לה מהמלחמה הזאת, פחד פיזי, ופחד נוסף, עמוק הרבה יותר – הפחד מבעלה. היא חשבה שאם גבר, כל גבר, לא חוזר למשפחה שלו בעת מלחמה, משהו באמת לא בסדר אצלו. בניו יורק, קיוותה, תצליח באיזשהו אופן לדבר אל לבו ולשכנע אותו לחזור. הם יוכלו להסתדר כלכלית כמה חודשים עד שיתברג מחדש. היא ידעה שאם יעשה את הצעד הזה יימחל לו. היא תוכל להתייחס לכל זה כאל מעידה. היא תמצא כוחות לספוג את זה. זה לא יהיה קל, אבל בראי הזמן זה נראה לה אפשרי. אמא היא אישה שמאמינה בלב שלם שבני אדם ההולכים אחרי גחמות לבם הם מוגי לב. היא לא ראתה בצעדיו שום דבר הרואי, היא ראתה בהם דביליות לשמה. מראית עין לא היתה דבר שיש לזלזל בו אלא לשאוף אליו. זאת היתה בעיניה מטרה חשובה מאין כמותה, ובדרך כלל ראָיה לאחריות אישית, בגרות נפשית ואומץ לב. היא גם ידעה בעמקי לבה שאם אבא לא ישוב כעת היא לא תוכל לסלוח לו לעולם, ולדידה זאת תהיה נקודת אל חזור. 

המחשבה שגם אמא שלי תיסע עכשיו עוררה בי את הגירוד שלי, שממש פצע את גופי. אבל לא עזר לי כלום. היא לא נעתרה לי. "את נשארת כאן," קבעה, "גם אידו נשאר כאן." אבל אידו בכלל לא רצה לנסוע, לפחות כך אמר, אולי כדי להתחנף אליה ואולי כי הבין שזה משחק אבוד. ונפלה החלטה. אידו ואני נישאר אצל גיורא ואמא שלו, בשבוע שאמא תהיה בניו יורק.

"הוא  יחזור," אמר לי אידו בתקווה שהגירוד יניח לי.

זה רק הגביר אותו.

"הוא יחזור, דני, אני אומר לך. נתערב?"

היה קריר בבוקר הטיסה, ובניו יורק עוד יותר. אמא, שתמיד מתלבשת יפה, עוד הגדילה לעשות, ואיכשהו נראה שהיא מוקפדת יותר מהרגיל. היא גרבה גרבונים ולבשה חצאית חדשה, חצאית צמר שהתרחבה מעט בשוליה, בדיוק סנטימטר לפני סוף הברך.  מעל החצאית היא לבשה חולצת צמר רכה במיוחד בצבע כחול כהה, הצבע הכי מרגיע, לפי אבא. היא נעלה נעלי סירה עם עקב לא גבוה אבל משמעותי, שלא שינה ממש את הגובה שלה אבל השפיע על ההליכה שלה. מעל כל זה היא לבשה מעיל קצר בצבע ורוד עשן. היא התאפרה, היא אספה את הקוקו היפה שלה אחורה. היא נראתה טוב. איך אבא שלי עזב אישה כזאת, ספרנית כזאת, איך?

בנמל התעופה קנדי היא נאספה על ידי דודתה, הלן, מלונג איילנד. למחרת בבוקר היא נסעה לפגישה עם אבא ב"גרנד סנטרל", שם היה סניף הבנק שבו היו אמורים לבצע את המשיכה. היא הגיעה עם דודה הלן לניו יורק וקבעה להיפגש איתה בסוף היום וביחד יעלו על הרכבת של 18:20 בחזרה ללונג איילנד.

כשראתה את אבא החווירה. הוא נראה בסדר גמור, נינוח בעורו. הוא היה אדיב, שלם עם עצמו, לא מעוניין לדבר יותר מדי. בואה לניו יורק נראה לו מיותר. שנים עשר אלף דולר היו בחשבון הזה, וזה באמת לא היה אמור לשנות לה אם יהיו לה עוד ששת אלפים דולר בכיס או לא. מבחינתו זה דווקא בא בעיתוי טוב, וסכום כזה יכול להועיל לו, אבל הוא לא חלק איתה את כל זה. הוא נישק אותה על הלחי, מה שחיסל אותה כמעט; היא לבושה בבגדי הטיסה שגוהצו שוב בלילה, היא נראית נהדר לדעתה, והוא מנשק אותה על הלחי. היא שאלה אותו אם יוכלו לשתות קפה לפני שיבצעו את המשיכה בבנק. הוא הביט בשעונו ונעתר לה. ואז שינתה את דעתה והציעה שיישבו ב"אויסטר בר" הוותיק, שהיה חלק ממאגר הזיכרונות המשותף שלהם, המאגר שכל זוג טוב שוקד עליו כל כך, המאגר שישכיח ממך יום אחד שחיית לבד. בכל תמונה יצוץ בן הזוג שלך, כמו אוזן שלישית. כשהתיישבו הזמינה שתי כוסות יין לבן מיקב קליפורני שמבקבק במיוחד למסעדה הזאת. הם לא השיקו לחיים. הם שתו, כל אחד לעצמו. הוא לא נמשך אלי, היא חשבה כל הזמן, אבל החזירה את עצמה למשימה שלשמה הגיעה, להשיב אותו הביתה, לארכיטקטורה שכל כך טרחו למענה ביחד והיתה ממש בסדר. למה להיות חזירים? אבל כשדיברה איתו על המלחמה, על הדד ליין של ג'ורג' בוש, שנראה לה טיפש דיו לעמוד בהבטחתו, הוא רק סיפר לה על תחקיר שהיה באותו שבוע בטלוויזיה, שרומז על כך שאמריקה צריכה להיפטר מכל הנשק הישן ומלחמת המפרץ יכולה להיות הזדמנות נהדרת לכך. הוא לא הבין על מה היא מדברת, למה היא חותרת. ואז היא שאלה אותו, לא לפני שהזמינה עוד כוס יין ולגמה ממנה ארוכות:

"ואם תהיה בכל זאת מלחמה, אמנון, תחזור אלינו?"

"את לא צריכה לדאוג, לילי, באמת, זה המפרץ הפרסי, זה לא המזרח התיכון. זה רחוק," הוא אמר לה.

"זה אומר שלא תחזור?"

אולי רק אז אבא הבין באמת שחוזה העבודה שחתם באמריקה חסר משמעות לגביו, אבל מסיבה הפוכה לגמרי. הוא לא מתכנן לשוב לעולם.

"אני לא יכול," הוא אמר לה. "זה יהיה מאוד לא מקצועי מצדי."

אמא התרכזה ביין כאילו רק דרכו תצליח לנשום. לא היה מה עוד לומר. נאמר הכול, מבחינתה.

הוא שילם בעד המשקאות והם יצאו מהמסעדה. הם צעדו בשקט במסדרונות גרנד סנטרל ועלו לקומה שבה היה סניף הבנק עם תוכנית החיסכון שלהם. הם נעמדו מול האשנב והכספרית ביקשה את החתימות שלהם ותעודות מזהות וחזרה עם שישה עשר אלף דולר (אבא שמח לגלות שטעה) והחלה סופרת אותם לעיניהם. ערמה נאה נערמה על הדלפק. הכספרית הכניסה את הכסף למעטפת מנילה, ולבקשת אמא נתנה להם עוד מעטפה, ריקה. הורי הודו לה וניגשו לשולחן קפה קטן והתיישבו על הכורסאות סביבו. אבא חילק את השטרות שווה בשווה לתוך המעטפות והסיע אחת מהן לעבר אמא. אז, שמח שהכול כבר כמעט מאחוריו, הביט בה.

אמא הביטה בו בחזרה. המחשבה שהוא יקבל עכשיו כסף שההורים שלה הפקידו בידיו מתוך אמונה שבתם ספונה בתיבת נוח לנצח זיעזעה אותה. בלי לשאול את עצמה מה היא עושה היא גרפה במהירות את שתי המעטפות וברחה משם. אבא קפא על מושבו לכמה שניות, המום מהתגלית שאפשרות כזאת טמונה בתוך אמא, ואז נעמד, מיהר לפתח הבנק, יצא מהדלת וקרא בשמה. היא לא עצרה. היא כמעט מעדה בגלל נעלי הסירה המעוקבות שלה, ונחלצה מהן תוך כדי ריצה. הוא התחיל לרוץ בעקבותיה והמשיך לקרוא בשמה. היא התעלמה ממנו ונעלמה מעיניו. כשנתקל בנעליים שלה הרפה ונעצר. הוא התכופף לאסוף אחת ועוד אחת, והטיל אותן לסל האשפה הקרוב. גנבת שכמותה. הוא יישר את עצמו, את בגדיו, את שערו, עצם עיניים, נשם, פקח עיניים וצעד למעבה האדמה, לרכבת התחתית. אמא עצרה מונית ונסעה אחוזת אדרנלין ל"ברגדורף-גודמן" ושם בזבזה אלף דולר על נעליים, גרביונים, וסריג קשמיר בירוק רעל, שאותו לא תלבש לעולם.

כשדודה הלן שאלה את אמא ברכבת של 18:20 איך היה, היא ענתה, "הוא עזב אותי," והטמינה את ראשה בין ידיה.

 

הבארשבעים מאת גיא עד, הוצאת כנרת זמורה ביתן, שנת 2012, 205 עמודים


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.