חבורת איקס ובית הרוחות מאת מיכל בר פרו / רוחות רפאים באמת קיימות?

| 14/10/2013 | 0 Comments

חבורת איקס ובית הרוחות מאת מיכל בר פרו

חבורת איקס ובית הרוחות מאת מיכל בר פרו

האם אתם מאמינים שרוחות רפאים באמת קיימות או האם זו רק המצאה שנועדה להפחיד ילדים קטנים? "חבורת איקס ובית הרוחות" מאת מיכל בר פרו הינו ספר ראשון בסדרה מרתקת לראשית קריאה.

חייו של רן, עושה צרות סדרתי, השתנו מהקצה אל הקצה ביום שאביו מקבל חבילה מסתורית בדואר שבישרה לו שכנראה הפעם החופש הגדול לא עומד להיות משעמם בכלל. העלילה מתרחשת בעיירה מנומנמת בארה"ב. כמו שאומר רן אינשטיין, שמפיו מסופר הספר, "שום דבר מעניין לא קורה בגרנדהיל", אבל כמובן שמאותו רגע העניינים רק הולכים ומסתבכים וכנראה שהולך להיות מאוד מעניין בגרנדהיל בסופו של דבר. את רן מלווים חברים וחברות שמצטרפים לחבורה שמתכנסת בכל פעם ב"מאורה". כל דמות היא מעניינת בפני עצמה ותתפתח במשך הזמן עם ההרפתקאות השונות והמשונות שמחכות להם בכל פעם ממש מעבר לפינה. הייחודי בחברי חבורת איקס שהם בעצם ילדים, כמו הקוראים של הספר. אין להם כוחות- על והם ילדים די רגילים מבחינת היכולת שלהם, הרצונות וההתנהגות שלהם.

"אז ככה: קוראים לי רן, אני בן אחת עשרה וחצי, ואמא שלי אומרת עלי כל הזמן שאני מושך צרות כמו זבובים. זה לא שאני מחפש צרות. אני גם אף פעם לא אשם בכלום. פשוט, יש לי מזל כזה, שכל פעם שקורה משהו, אני במקרה בסביבה. אבל אף אחד לא מבין את זה. כולם תמיד חושבים שאני יוצר צרות סדרתי, ולפי דעתה של גברת טיקוליצקי, המנהלת של בית הספר שלי, אני צרה צרורה בכבודי ובעצמי" (מתוך הספר)

אתם מוזמנים להצטרף לרן ולחבורת המאורה בהרפתקה בלתי נשכחת בבית הרדוף של גרנדהיל וגלו את האמת המצמררת. ראו הוזהרתם! הקריאה אינה מומלצת לפחדנים!

חבורת איקס ובית הרוחות איור אינה קצב

חבורת איקס ובית הרוחות איור אינה קצב

מיכל בר פרו (40), אם ל-4 ילדים, בעלת תואר ראשון במדעי המדינה מאונ' ת"א ועוסקת כשמאית מקרקעין בעלת חברה לשמאות מקרקעין וניהול נכסים בהרצליה.  כיום מתגוררת עם משפחתה בהרצליה. 'חבורת איקס' הוא ספרה החמישי, אחרי  רומן מצליח "ביום שלולו בבו מתה" (http://readbooks.co.il/bar-perou/) וספרים בתחום הנדל"ן, הפנטזיה, והשירה.

מיכל בר פרו מספרת, כי "כעת אני בעיצומה של כתיבת הספר השני בסדרה. כל ספר וספר עומד בפני עצמו מבחינת העלילה והפתרון. הספר הראשון מתנסה ברעיון של 'רוחות רפאים' ובתים רדופים. הנושא הזה מצליח לרתק גם אותנו המבוגרים. לפחות אני יכולה להעיד על עצמי בעניין הזה. במסגרת הספר הראשון בעצם החבורה נבנית וקיימת היכרות עם חמש הדמויות הראשיות בסדרה.  בספר השני אני כבר יכולה לספר בשלב הזה שיהיה הרבה יותר מעניין ומרתק ואולי גם קצת יותר מפחיד.  בחרתי לכתוב על מקום דמיוני מאחר והרעיון של הספרים בסדרה הוא העולם העל-טבעי למעשה ואני חושבת שיהיה הרבה יותר קל לקוראים להתחבר לסיפורים המפחידים כשהם מתרחשים במקום אחר. רחוק. הרבה יותר רחוק מחמש שעות נסיעה לכאן או לכאן. מקום שהוא רחוק לא רק פיזית אלא גם רעיונית. מקום כמו גרנדהיל".

לגילאי 7-14.

כל דמות היא מעניינת בפני עצמה ותתפתח במשך הזמן עם ההרפתקאות השונות והמשונות שמחכות להם בכל פעם ממש מעבר לפינה (איור: אינה קצב)

כל דמות היא מעניינת בפני עצמה ותתפתח במשך הזמן עם ההרפתקאות השונות והמשונות שמחכות להם בכל פעם ממש מעבר לפינה (איור: אינה קצב)

הייחודי בחברי חבורת איקס שהם בעצם ילדים, כמו הקוראים של הספר (איורים: אינה קצב)

הייחודי בחברי חבורת איקס שהם בעצם ילדים, כמו הקוראים של הספר (איורים: אינה קצב)

 

פרק ראשון מתוך חבורת איקס ובית הרוחות

כְּבָר כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי בְּאוֹתוֹ הַבֹּקֶר הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁמַּשֶּׁהוּ לֹא טוֹב קָרָה. הָיְתָה לִי מִין הַרְגָּשָׁה מַגְעִילָה כָּזֹאת, וְלֹא הָיָה לְזֶה שׁוּם קֶשֶׁר לַפִּיצָה־פִּטְרִיּוֹת שֶׁאָכַלְתִּי לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב. נִסִּיתִי לְהִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה, אֲבָל כְּשֶׁיָּרַדְתִּי לַאֲרוּחַת הַבֹּקֶר, מַשֶּׁהוּ בַּפַּרְצוּף שֶׁל אִמָּא שֶׁלִּי גָּרַם לַקֵּבָה שֶׁלִּי לְהִתְהַפֵּךְ. מַשֶּׁהוּ אוֹתֵת לִי שֶׁהַיּוֹם הַזֶּה הוֹלֵךְ לִהְיוֹת אָסוֹן בָּרוּר וּמִיָּדִי.

"בֹּקֶר, חֲמוּדִי," הִיא לָגְמָה לְגִימָה קְצָרָה מֵהַקָּפֶה שֶׁלָּהּ, שֶׁלְּדַעְתִּי כְּבָר הָיָה פּוֹשֵׁר לְפִי הַפַּרְצוּף שֶׁהִיא עָשְׂתָה. "אֲנִי חַיֶּבֶת לָזוּז תֵּכֶף, אָז רַק כַּמָּה מִלִּים לִפְנֵי הַטִּיסָה." הִיא לָגְמָה שׁוּב מֵהַקָּפֶה וְנִרְאֲתָה מֻטְרֶדֶת מִמַּשֶּׁהוּ. זֶה בָּטוּחַ מַשֶּׁהוּ שֶׁקָּשׁוּר אֵלַי. הַפַּרְצוּף הַזֶּה תָּמִיד קָשׁוּר אֵלַי אֵיכְשֶׁהוּ.

"לְאָן טָסִים?" פִּתְאוֹם נִזְכַּרְתִּי שֶׁהִיא דִּבְּרָה עַל לָטוּס, וּלְרֶגַע שָׁכַחְתִּי מֵהַצָּרוֹת שֶׁל עַצְמִי.

"לֹא אֲנַחְנוּ, אֲנִי," הִיא הֵשִׁיבָה בְּהַדְגָּשָׁה. "קִבַּלְתִּי הוֹדָעָה מִבֵּית חוֹלִים בְּהֹדּוּ. אַבָּא שֶׁלְּךָ מְאֻשְׁפָּז שָׁם. הוּא קְצָת חוֹלֶה."

בִּינְגוֹ! יָדַעְתִּי שֶׁמַּשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר כְּבָר עֶרֶב קֹדֶם, כְּשֶׁהִיא הִזְמִינָה פִּיצָה אֲפִלּוּ בְּלִי שֶׁבִּקַּשְׁתִּי.

"אִם אַבָּא חוֹלֶה, אוּלַי שֶׁיַּחְזֹר כְּבָר הַבַּיְתָה וְזֶהוּ," נִסִּיתִי. זֶה נִשְׁמַע לִי כְּמוֹ פִּתְרוֹן טוֹב, אֵיךְ אַף אֶחָד לֹא חָשַׁב עַל זֶה?

"אָז זֶהוּ, שֶׁהוּא לֹא יָכוֹל לָטוּס כָּרֶגַע. זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁהוּא תָּפַס שָׁם מֵהָאֹכֶל, מֵהַמַּיִם אוֹ מֵאֵיזֶה יַתּוּשׁ קַדַּחַת אוֹ הַשֵּׁד־יוֹדֵעַ־מָה…" הִיא נֶאֶנְחָה בִּדְאָגָה, "וְעַכְשָׁו הוּא בְּבֵית חוֹלִים בְּמוּמְבַּאי. אֲנִי חַיֶּבֶת לִהְיוֹת לְיָדוֹ, רַן, אַתָּה מֵבִין אֶת זֶה, נָכוֹן?"

"אֲנִי רוֹצֶה לָבוֹא אִתָּךְ. גַּם כָּכָה אֲנִי כְּבָר בְּחֹפֶשׁ!" אוֹפְּס! נִפְלַט לִי מֵהַפֶּה. בְּעֶצֶם מַמָּשׁ לֹא הָיָה לִי אִכְפַּת שֶׁהִיא תְּגַלֶּה. אֲנִי מוּכָן לִנְסֹעַ גַּם לְסוֹף הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל אַבָּא שֶׁלִּי.

"אִי־אֶפְשָׁר, חָמוּד. חוּץ מִזֶּה, כְּבָר בִּקַּשְׁתִּי מִסָּבְתָא דֵלָה שֶׁתָּבוֹא לְהַשְׁגִּיחַ עָלֶיךָ כַּמָּה יָמִים, עַד שֶׁנּוּכַל לְהַחְזִיר אֶת אַבָּא הַבַּיְתָה, בְּסֵדֶר?"

בְּלִי קֶשֶׁר לִכְלוּם הִרְגַּשְׁתִּי פִּתְאוֹם שֶׁעֲנָנָה שְׁחֹרָה מִתְיַשֶּׁבֶת לִי עַל הָרֹאשׁ וּמַתְחִילָה לְהוֹרִיד גֶּשֶׁם חָזָק עִם בְּרָקִים וּרְעָמִים. אֲנִי אוֹהֵב אֶת סָבְתָא דֵלָה וְכָל זֶה, אֲבָל לֹא עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁאֶרְצֶה לָגוּר אִתָּהּ, אֲפִלּוּ אִם זֶה רַק לְכַמָּה יָמִים. אֲנִי מַעֲדִיף לָטוּס לְהֹדּוֹ, לְאַבָּא שֶׁלִּי.

"אֲבָל אֲנִי לֹא רוֹצֶה וְ…"

"זֶה לֹא נוֹשֵׂא לְוִכּוּחַ, רַן. הָעִנְיָן כְּבָר סֻכַּם. וְתַעֲשֶׂה לִי טוֹבָה, תִּהְיֶה יֶלֶד טוֹב לְשֵׁם שִׁנּוּי. הִיא בָּאָה בִּמְיֻחָד בִּשְׁבִילְךָ כָּל הַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה הַזֹּאת מֵהַבַּיִת שֶׁלָּהּ. תֵּדַע שֶׁזֶּה מַאֲמָץ גָּדוֹל מְאוֹד בִּשְׁבִילָהּ. אֲנִי לֹא רוֹצָה לִשְׁמֹעַ מִסָּבְתָא דֵלָה שֶׁעָשִׂיתָ לָהּ אֲפִלּוּ חֲצִי צָרָה. תִּתְאַפֵּק בַּיָּמִים הָאֵלֶּה, הֵבַנּוּ?"

הִנְהַנְתִּי בְּרֹאשִׁי בְּלִי מִלִּים. אִמָּא שֶׁלִּי הֵצִיצָה בַּשָּׁעוֹן שֶׁתָּלוּי אֶצְלֵנוּ מֵעַל הַתַּנּוּר וְזִנְּקָה מֵהַכִּסֵּא. "אֲנִי חַיֶּבֶת לָטוּס לֶאֱרֹז. הַמּוֹנִית לִשְׂדֵה הַתְּעוּפָה תַּגִּיעַ עוֹד כַּמָּה דַּקּוֹת, וַאֲנִי בִּכְלָל לֹא מְאֻרְגֶּנֶת." הִיא לִטְּפָה אֶת הַלְּחִי שֶׁלִּי וְיָצְאָה בִּמְהִירוּת מֵהַמִּטְבָּח.

אָז כָּכָה: קוֹרְאִים לִי רַן, אֲנִי בֶּן אַחַת־עֶשְׂרֵה וָחֵצִי, וְאִמָּא שֶׁלִּי אוֹמֶרֶת עָלַי כָּל הַזְּמַן שֶׁאֲנִי מוֹשֵׁךְ צָרוֹת כְּמוֹ זְבוּבִים. זֶה לֹא שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ צָרוֹת. אֲנִי גַּם אַף פַּעַם לֹא אָשֵׁם בִּכְלוּם. פָּשׁוּט, יֵשׁ לִי מַזָּל כָּזֶה, שֶׁכָּל פַּעַם שֶׁקּוֹרֶה מַשֶּׁהוּ, אֲנִי בְּמִקְרֶה בַּסְּבִיבָה. אֲבָל אַף אֶחָד לֹא מֵבִין אֶת זֶה. כֻּלָּם תָּמִיד חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי יוֹצֵר צָרוֹת סִדְרָתִי, וּלְפִי דַּעְתָּהּ שֶׁל גְּבֶרֶת טִיקוּלִיצְקִי, הַמְּנַהֶלֶת שֶׁל בֵּית הַסֵּפֶר שֶׁלִּי, אֲנִי צָרָה צְרוּרָה בִּכְבוֹדִי וּבְעַצְמִי.

הָאֱמֶת הִיא שֶׁבְּגִילִי קְצָת קָשֶׁה לֹא לַעֲשׂוֹת צָרוֹת מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם. כְּמוֹ בַּיּוֹם הַהוּא שֶׁהֶחְלִיטוּ לְזַבֵּל אֶת הַדֶּשֶׁא שֶׁל מִגְרַשׁ הַכַּדּוּרֶגֶל בְּבֵית הַסֵּפֶר וְהֵבִיאוּ עֲרֵמוֹת דֶּשֶׁן מַסְרִיחַ שֶׁל פָּרוֹת. לְפִי דַּעְתִּי, כָּל בֶּנְאָדָם הֶגְיוֹנִי הָיָה מֻכְרָח לָקַחַת אֵיזֶה דְּלִי אוֹ שְׁנַיִם וּלְפַזֵּר גַּם בַּכִּתָּה, גַּם כָּכָה הַסֵּרָחוֹן בָּא מִבַּחוּץ, אָז לָמָּה לֹא לִסְבֹּל גַּם בִּפְנִים?! בִּזְכוּתִי כָּל הַכִּתָּה שֻׁחְרְרָה הַבַּיְתָה עַד שֶׁמַּר מוּנְצִ'יק, הַשָּׁרָת שֶׁל בֵּית הַסֵּפֶר, נִקָּה אֶת הָרִצְפָּה וְחִטֵּא אֶת הַחֶדֶר.

גַּם הוּא לֹא כָּל כָּךְ אוֹהֵב אוֹתִי, מוּנְצִ'יק הַזֶּה. לְדַעְתּוֹ, יְלָדִים כָּמוֹנִי צְרִיכִים לִכְלֹא בְּמוֹסָד לַעֲבַרְיָנִים צְעִירִים. הִנֵּה, רַק אֶתְמוֹל הוּא צָרַח עָלַי כְּמוֹ גּוֹרִילָה מְשֻׁגַּעַת, "אַתָּה, אַתָּה… חֲתִיכַת טִנֹּפֶת, חַכֵּה… הַהוֹרִים שֶׁלְּךָ עוֹד יִשְׁמְעוּ מִזֶּה!"

"אֲבָל זֶה לֹא אֲנִי, נִשְׁבָּע לְךָ, מַר מוּנְצִ'יק!" אָמַרְתִּי לוֹ בְּשֶׁקֶט. וְזֶה בֶּאֱמֶת לֹא הָיִיתִי אֲנִי. הִסְתַּכַּלְתִּי שׁוּב לְתוֹךְ חֲדַר שֵׁרוּתֵי הַבָּנוֹת. אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי שָׁם וְגַם אֵין לִי שׁוּם כַּוָּנָה לְהִכָּנֵס לְשֵׁרוּתִים שֶׁל בָּנוֹת. הַכֹּל הָיָה מוּצָף מַיִם.

"תַּגִּיד אֶת זֶה לַגְּבֶרֶת טִיקוּלִיצְקִי," הוּא נָבַח עָלַי, "זֶה הַסּוֹף שֶׁלְּךָ, אַיְנְשְׁטֵיְן!"

"אֲבָל… רַק בְּמִקְרֶה עָבַרְתִּי כָּאן בַּדֶּרֶךְ לְאוּלַם הַסְּפּוֹרְט וְ…" נִסִּיתִי לְהַסְבִּיר.

"סַפֵּר אֶת זֶה לְסָבְתָא שֶׁלִּי, אַיְנְשְׁטֵין," מוּנְצִי'ק לֹא הִתְכַּוֵּן לְוַתֵּר כָּל כָּךְ מַהֵר, "אֲנִי מַכִּיר אֶת הָעֲבוֹדָה שֶׁלְּךָ! רַק אַתָּה מְסֻגָּל לִסְתֹּם כִּיּוֹרִים כָּכָה וּלְפָרֵק אֶת הַבְּרָזִים וְ…"

"מָה?! גַּם פֵּרְקוּ אֶת הַבְּרָזִים?" הֻפְתַּעְתִּי וְהִתְפַּעַלְתִּי מֵהַיָּזְמָה הַיְּצִירָתִית שֶׁל מִי שֶׁזֶּה לֹא יִהְיֶה.

"מִתַּמֵּם, מָה? 'פֵּרְקוּ אֶת הַבְּרָזִים'…" הוּא נִסָּה לְחַקּוֹת אוֹתִי, אֲבָל זֶה מַמָּשׁ לֹא נִשְׁמַע כָּמוֹנִי. לְפָחוֹת לֹא נִרְאָה כָּמוֹנִי. הַמִּלִּים שֶׁלִּי נִשְׁמְעוּ מוּזָר כְּשֶׁיָּצְאוּ מִפַּרְצוּף עִם פֶּה מַסְרִיחַ שֶׁמְּקֻשָּׁט בְּשִׁנֵּי זָהָב פֹּה וָשָׁם וּמֵעֵינַיִם קְטַנּוֹת וּמְטֹרָפוֹת כְּמוֹ שֶׁל מַר מוּנְצִ'יק. בֶּאֱמֶת, בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע גַּם אֲנִי כְּבָר כִּמְעַט לֹא הֶאֱמַנְתִּי לְעַצְמִי. אֲבָל אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי אֶת זֶה. בַּחַיִּים לֹא הָיִיתִי נִכְנָס לְשֵׁרוּתִים שֶׁל בָּנוֹת. אֲבָל אִם כְּבָר הָיִיתִי עוֹשֶׂה דָּבָר כָּזֶה, הָיִיתִי מוֹסִיף גַּם קִילוֹמֶטְרִים שֶׁל נְיַר טוּאָלֶט כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה קָשֶׁה יוֹתֵר לְנַקּוֹת אֶת זֶה. זֹאת בְּהֶחְלֵט לֹא הָיְתָה עֲבוֹדָה שֶׁלִּי. חוֹבְבָנִים.

"לֹא מַאֲמִין לְךָ, עֲבַרְיָן קָטָן!" מוּנְצִ'יק הִמְשִׁיךְ לִצְרֹחַ, וּמַשֶּׁהוּ בָּעַיִן הַיְּמָנִית שֶׁלּוֹ הִתְחִיל לִקְפֹּץ בְּלִי שְׁלִיטָה. זֶה תָּמִיד קוֹרֶה לוֹ בַּקְּטָעִים הָאֵלֶּה, כְּשֶׁהוּא כָּזֶה מְעֻצְבָּן. "אַתָּה בָּא אִתִּי עַכְשָׁו!" הוּא תָּפַס אֶת הַתִּיק שֶׁעַל הַגַּב שֶׁלִּי וְהִתְחִיל לִגְרֹר אוֹתִי לַחֲדַר הַמְּנַהֶלֶת בַּפַּעַם הַמִּי־יוֹדֵעַ־כַּמָּה הַשָּׁנָה. לֹא הִסְתַּכַּלְתִּי בּוֹ, אֲבָל אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁהוּא חִיֵּךְ אֶת הַחִיּוּךְ הַמְּכֹעָר בְּיוֹתֵר שֶׁמִּישֶׁהוּ רָאָה בַּחַיִּים שֶׁלּוֹ. אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהוּא בִּכְלָל סוּג שֶׁל טְרוֹל מְתֻסְכָּל. נָכוֹן שֶׁאֵין בֶּאֱמֶת טְרוֹלִים וְכָאֵלֶּה, אֲבָל אַף אֶחָד לֹא הוֹכִיחַ שֶׁלֹּא הָיוּ פַּעַם. בָּטוּחַ הָיוּ טְרוֹלִים בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁל מַר מוּנְצִ'יק, זֹאת אוֹמֶרֶת, אֵצֶל אֲבוֹת־אֲבוֹתָיו הַקְּדוּמִים. עַכְשָׁו דֵּי קָשֶׁה לְהוֹכִיחַ אֶת זֶה כִּי אֵין דִּי־אֶן־אֵי שֶׁל טְרוֹלִים לְהַשְׁוָאָה. אֲבָל אִם הָיָה, זֶה הָיָה מוּכָח מַעְבַּדְתִּית.

"הַפַּעַם תָּפַסְתִּי אוֹתְךָ, אַיְנְשְׁטֵין," הוּא מִלְמֵל לְעַצְמוֹ כְּשֶׁנִּכְנַסְנוּ לַחֲדַר הָאֵימִים שֶׁל גְּבֶרֶת טִיקוּלִיצְקִי, שֶׁבּוֹ וִילוֹנוֹת כְּתֻמִּים מְכַסִּים עַל הַחַלּוֹן שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַשֻּׁלְחָן הָעֲנָקִי שֶׁלָּהּ, וְהַקִּירוֹת צְבוּעִים בְּוָרֹד מְזַעְזֵעַ. כָּל הַמַּדָּפִים שָׁם עֲמוּסִים בִּקְלָסֶרִים עָבִים, אֲבָל בְּכָל מַדָּף נִשְׁאָר מָקוֹם לְכַמָּה פְּרָחִים מְלָאכוּתִיִּים מִפְּלַסְטִיק, שֶׁלּוּ יָכְלוּ לְדַבֵּר הֵם הָיוּ צוֹעֲקִים "הַצִּילוּ" בְּכָל פַּעַם שֶׁהִיא נִכְנֶסֶת לַחֶדֶר.

"כֵּן, מַר מוּנְצִ'יק?" אָמְרָה גְּבֶרֶת טִיקוּלִיצְקִי בְּחֹסֶר עִנְיָן, בְּעוֹדָהּ מְחַטֶּטֶת בְּמֶרֶץ בְּתִיק עוֹר הַתַּנִּין שֶׁלָּהּ. נִרְאֶה שֶׁמָה שֶׁהִיא חִפְּשָׂה שָׁם הָיָה חָשׁוּב מַמָּשׁ, כִּי נִדְמֶה לִי שֶׁהִיא לֹא שָׂמָה לֵב אֵלַי בִּכְלָל.

"זֶה שׁוּב הָאַיְנְשְׁטֵיְן הַזֶּה. הַפַּעַם הוּא הָרַס אֶת הַשֵּׁרוּתִים שֶׁל הַבָּנוֹת בְּקוֹמָה שְׁנִיָּה, הַכֹּל מוּצָף מַיִם, הַבְּרָזִים שְׁבוּרִים וְגַם הָאֲסָלוֹת סְתוּמוֹת… וְגַם אֶה," הוּא גֵּרֵד אֶת רֹאשׁוֹ הַמַּקְרִיחַ, "אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁהוּא עָשָׂה שָׁם עוֹד דְּבָרִים שֶׁעֲדַיִן לֹא גִּלִּיתִי, כְּמוֹ… כְּמוֹ… לִזְרֹק פִּצְצַת סֵרָחוֹן וְגַם… גַּם אָה, גְּרָפִיטִי עַל הַמַּרְאוֹת, וַאֲנִי בָּטוּחַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּתִּיק שֶׁלּוֹ פַּטִּישׁ לִשְׁבֹּר אֶת הַחַרְסִינוֹת וּמַבְרֵג לְפָרֵק אֶת הַדְּלָתוֹת וְ…"

עָמַדְתִּי הָמוּם. הַבֶּנְאָדָם גָּאוֹן! אֵיךְ לֹא הֶעֱרַכְתִּי אוֹתוֹ כָּל הַשָּׁנִים? יֵשׁ לוֹ פָּשׁוּט מָלֵא רַעְיוֹנוֹת שֶׁאֲנִי אֲפִלּוּ לֹא הִסְפַּקְתִּי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם.

"וּמָה יֵשׁ לְךָ לוֹמַר לַהֲגָנָתְךָ, מַר אַיְנְשְׁטֵין, הֶמְמְ?" טִיקוּלִיצְקִי עֲדַיִן חִטְּטָה בַּתִּיק הָעֲנָקִי שֶׁהָיָה עַל בִּרְכֶּיהָ הֶעָבוֹת.

"זֶה לֹא אֲנִי!" צָעַקְתִּי בְּכַעַס. מְעַנְיֵן, שַׂמְתִּי לֵב שֶׁדַּוְקָא כְּשֶׁאֲנִי אָשֵׁם בְּמַשֶּׁהוּ, אֲנִי מְדַבֵּר בְּשֶׁקֶט.

"זֶה כֵּן הוּא," הָאִישׁ הַמְּעַצְבֵּן יָרַק עָלַי תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר.

"תּוֹדָה רַבָּה, מַר מוּנְצִ'יק," גְּבֶרֶת טִיקוּלִיצְקִי שִׁחְרְרָה אוֹתוֹ, וְהוּא הִסְתַּלֵּק בְּלִי חֵשֶׁק, מִלְמֵל מַשֶּׁהוּ עַל זֶה שֶׁהוּא צָרִיךְ לְנַקּוֹת אַחֲרַי אֶת הַבָּלָגָן שֶׁעָשִׂיתִי וְשֶׁאֲנִי עוֹלֶה הוֹן לַבֵּית סֵפֶר הַזֶּה. "וּבַאֲשֶׁר אֵלֶיךָ, אַיְנְשְׁטֵין," הִיא הִמְשִׁיכָה, "פֹּה לֹא צוֹעֲקִים. מוּבָן?!" הִיא חִטְּטָה עוֹד שְׁנִיָּה בַּתִּיק, וְאָז הוֹצִיאָה אֶת יָדָהּ, מַחְזִיקָה בִּזְהִירוּת בֵּין אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַשְּׁמַנְמַנּוֹת בַּקְבּוּק בֹּשֶׂם קָטָן.

הִיא לֹא נִרְאֲתָה כְּעוּסָה, וַאֲנִי הִתְחַלְתִּי לַחְשֹׁב שֶׁמִּישֶׁהוּ סוֹף־סוֹף מַאֲמִין לִי. הִיא הוֹצִיאָה גָּלִיל קָטָן שֶׁל אֹדֶם וּמַרְאָה קְטַנָּה וּמָרְחָה עַל שְׂפָתֶיהָ אֹדֶם כָּתֹם זַרְחָנִי. חָשַׁבְתִּי שֶׁהִיא נִרְאֵית כְּמוֹ לֵצָן עַצְבָּנִי הַמְּרֻצֶּה מֵעַצְמוֹ.

"אַתָּה מֻשְׁעֶה," הִיא פָּלְטָה בַּחֲצִי פֶּה כְּשֶׁהִבִּיטָה בְּעַצְמָהּ בָּרְאִי הַקָּטָן.

"אֲבָל…"

"אֲבָל־חֲבָל־שְׁמָבָל. אֵין לִי זְמַן לִשְׁמֹעַ תֵּרוּצִים הַיּוֹם, וּלְמַעַן הָאֱמֶת, כְּבָר דֵּי נִמְאָס לִי. אַתָּה מֻשְׁעֶה עַד סוֹף הַשָּׁנָה!" הִיא פִּנְּתָה בִּמְהִירוּת אֶת עֲרֵמוֹת הַנְּיָרוֹת וְהַתִּיקִים שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁלָּהּ וְהוֹצִיאָה צַלַּחַת עוּגִיּוֹת עֲטוּפָה בְּנַיְלוֹן נִצְמָד מֵאַחַת הַמְּגֵרוֹת שֶׁלְּיָדָהּ. אַחַר כָּךְ הִיא סִדְּרָה כַּמָּה גְּבִיעִים וּמֶדַלְיוֹת עַל הַמַּדָּף שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַכִּסֵּא הָעֲנָקִי שֶׁלָּהּ. זֶה הָיָה מַדַּף הַכָּבוֹד שֶׁל בֵּית הַסֵּפֶר הַיְּסוֹדִי שֶׁל גְרַנְדְהִיל.

"שֶׁיִּהְיֶה לְךָ קַיִץ נָעִים, תַּשְׁאִיר אֶת הַדֶּלֶת פְּתוּחָה וְתֹאמַר בְּבַקָּשָׁה לַגְּבֶרֶת דִינְגֵל שֶׁתַּכְנִיס אֶת מַר הַנְקוֹק." הִיא נִשְׁמְעָה כִּמְעַט עַלִּיזָה עַל שֶׁהִיא נִפְטֶרֶת מִמֶּנִּי בְּקַלּוּת רַבָּה. זֶה הָיָה מַעֲלִיב מַמָּשׁ. צִפִּיתִי לְשִׂיחָה מְעִיקָה, לִגְעָרוֹת, לְהֶעָרוֹת בַּתִּיק הָאִישִׁי, לְעֹנֶשׁ כָּלְשֶׁהוּ, לְהַזְמָנָה חָדְשִׁית לַהוֹרִים שֶׁלִּי… אֲבָל כְּלוּם. שׁוּם דָּבָר. הִיא פָּשׁוּט שָׁלְחָה אוֹתִי הַבַּיְתָה עַד סוֹף שְׁנַת הַלִּמּוּדִים, שֶׁעָמְדָה לְהִסְתַּיֵּם יוֹם וָחֵצִי אַחַר כָּךְ.

כְּשֶׁיָּצָאתִי מֵחֲדַר הֵאֵימִים רָאִיתִי אֶת מַר הַנְקוֹק הַמְּדֻבָּר. הוּא הָיָה גָּבוֹהַּ מִדַּי וְנִרְאָה לִי דֵּי לָחוּץ. הָיִיתִי עָסוּק בָּעִנְיָנִים שֶׁלִּי כְּשֶׁהוּא נִכְנַס לַמִּשְׂרָד שֶׁל טִיקוּלִיצְקִי, אֲבָל הִסְפַּקְתִּי לִשְׁמֹעַ כַּמָּה צִחְקוּקִים מְטֻפָּשִׁים וּמַשֶּׁהוּ כְּמוֹ 'בֶּאֱמֶת, לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ, אַתָּה נָדִיב מִדַּי…'

עוֹד 'תּוֹרֵם' לְבֵית הַסֵּפֶר, חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי. זֶה הִסְבִּיר אֶת הָאֹדֶם הַמְּכֹעָר, הַבֹּשֶׂם הַמַּבְחִיל וְהָעוּגִיּוֹת הַיְּבֵשׁוֹת מִדַּי. אִיכְכְכְסססס.

 

חבורת איקס ובית הרוחות מאת מיכל בר פרו, איורים: אינה קצב, הוצאת הספרים אוריון, שנת 2013, 149 עמודים

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , ,

Category: דף הבית ילדים ונוער, ספרות ילדים

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.