עד סגירת הגיליון מאת טום רקמן / מכתב אהבה והספד לעולם העיתונות

| 02/05/2012 | 0 Comments

ספרו של טום רקמן, יליד 1974, בעצמו כתב זר לשעבר שמתגורר כיום בלונדון, הוא הצצה אל עיתון שוקע ברומא התוססת, סיפור טרגי-קומי מהנה ומושחז. פורסם בארצות הברית, וזכה שם להצלחה גדולה. הספר תורגם ל- 12 שפות.

 

מסיבות שלא נודעו קם יום אחד איל הון אמריקני ומייסד ברומא עיתון בין-לאומי בשפה האנגלית. העיתון השאפתני מקרטע בתחילה, ואז מתבסס ופורח. גיבורי עד סגירת הגיליון חיים ופועלים בין מאפרות עולות על גדותיהן וגיליונות הגהה, לקול רעם מכונות הדפוס וריח הדיו. שם, בחדר המערכת, מגלה עורך המשנה מנזיס שחברתו בוגדת בו ושגורל דומה נפל בחלקה של הבוסית האימתנית שלו. שם מתברר שהכתבת הכלכלית המבריקה הארדי מתקשה בהבנתן של עובדות חיים פשוטות ושהקוראת הנאמנה אורנלה קוראת הכול, מהכותרת הראשית ועד לתשבץ – וזאת בניגוד לבעליו של העיתון, שמסרב לקרוא בו ולו אות אחת…

 

 

 

 

"רומן הביכורים של טום רקמן הוא ספר מצויין כל כך, עד שקראתי אותו פעמיים רק כדי לפענח איך הוא הצליח לעשות זאת. ועדיין אין לי תשובה…" מוסף הספרים של ניו יורק טיימס.

"נפלא… ספר עשיר ומרגש שהוא בה-בעת מכתב אהבה והספד לעולם העיתונות… המעבר של מר רקמן מעיתונאות לספרות הוא מרהיב-עין, לא פחות, ו"עד סגירת הגיליון" הוא רומן מקורי ומופלא שכולו שנינות, בנוי בתחכום רב וכתוב בלשון סאטירית מלאה פקחות ושופעת חיבה". ניו יורק טיימס

 

 

 

פרק מתוך עד סגירת הגיליון מאת טום רקמן

 

"בוש צולל לשפל חסר תקדים בסקרים"

הכתב בפריז – לויד ברקו

 

לויד מתנער מן השמיכות וממהר לדלת הדירה בתחתונים לבנים ובגרביים שחורים. הוא מתייצב בעזרת הידית ועוצם עיניים. מתחת לדלת מסתנן אוויר קר; בהונות רגליו מתכווצות. אך המסדרון דומם. רק נקישות עקבים מן הקומה שמעל. תריס חורק מעבר לחצר. ונשימתו שלו הנשאפת בשריקה, הננשפת בשריקה. קול אישה קלוש מגיע אליו. הוא מהדק את עפעפיו בכוח כמו מנסה להגביר את הקול, אבל מצליח לשמוע רק רחשים, חילופי דברים בארוחת בוקר בין האישה לבין הגבר שבדירה ממול. עד שפתאום נפתחת הדלת: קולה מתגבר ורצפת העץ במסדרון חורקת –היא מתקרבת. לויד נסוג בבהילוּת, פותח את החלון הפונה לחצר ומתמקם שם כדי להשקיף על חלקת פריז שלו. היא מתופפת על הדלת. "תיכנסי," הוא אומר. "לא צריך לדפוק." ואשתו נכנסת לדירתם, לראשונה מאז ליל אמש.

הוא לא פונה מן החלון ואל איילין, רק דוחק עוד יותר את ברכיו הקרחות אל מעקה הברזל. היא מחליקה על שׂער עורפו האפור. הוא נרתע, מופתע מן המגע. "זאת רק אני," היא אומרת.

הוא מחייך; זוויות עיניו מתקמטות, שפתיו נפערות, הוא שואף מתוך כוונה לדבר, אבל אין לו תשובה. היא מרפָּה. לבסוף הוא מסתובב ורואה שהיא יושבת מול המגירה שהם מחזיקים בה תמונות ישנות. מגבת מטבח תלויה על כתפה והיא מוחה את אצבעותיה הלחוֹת מתפוחי אדמה קלופים, מנוזל כלים, מבצלים קצוצים, המבושמות משמיכות בנפטלין, מאדמה של עציצים  – איילין היא אישה שנוגעת בַּכול, טועמת הכול, נוברת. היא מרכיבה את משקפי הקריאה שלה.

"מה את דגה שם?" הוא שואל. "סתם תמונה שלי מוורמונט כשהייתי קטנה. להראות לדִידְיֶיה." היא קמה ובידה אלבום תמונות. היא נעמדת ליד הדלת. "אתה עסוק הערב, נכון?" "אהמממ." הוא מטה את ראשו לכיוון האלבום. "טיפין טיפין," הוא אומר. "מה זאת אומרת?" "את עוברת לדירה ממול." "לא." "מותר לך." הוא לא התנגד לידידותה עם דידייה, הגבר מהדירה ממוּל. בניגוד ללויד, היא לא גמרה עם הפרק הזה בחייה, עם סקס. היא צעירה ממנו בשמונה עשרה שנה, פער גילים שפעם ריגש אותו והיום, כשמלאו לו שבעים, עומד ביניהם כמו אגם. הוא מפריח אליה נשיקה וחוזר לחלון. רצפת המסדרון חורקת. דלת דירתו של דידייה נפתחת ונסגרת – שם איילין לא דופקת על הדלת, לשם היא פשוט נכנֶסת.

לויד שולח מבט לטלפון. שבועות עברו מאז מכר מאמר, והוא צריך כסף. הוא מחייג לעיתון ברומא. סטודנט כלשהו מעביר אותו לעורך החדשות מֶנזיס, דאגן מקריח שמקבל את רוב ההחלטות על מה יופיע בכל גיליון. קרייג מנזיס תמיד יושב ליד השולחן שלו, לא משנה מה השעה. חוץ מהעבודה, אין לו כלום בחיים. "זה זמן טוב להציע רעיון לכתבה?" שואל לויד. "אני טיפה עסוק דווקא. תשלח לי אימייל, טוב?" "לא יכול. תקלה במחשב." התקלה היא שאין לו מחשב; לויד משתמש עדיין במכונת כתיבה חשמלית, בציר 1993. "אני יכול להדפיס משהו ולפקסס לך." "תגיד לי בטלפון. אבל במטותא, אם אפשר, תדאג שהמחשב שלך יעבוד, טוב?"

"כן, לתקן את המחשב. רשמתי לפני." הוא שורט את המחברת שלו בציפורן כאילו יצליח לגרד ממנה רעיון טוב יותר מזה המשורבט עליה. "תגיד, מעניינת אתכם כתבה על האוֹרְטוֹלַן? זה מין מעדן צרפתי, ציפור – סוג של פרוש, אם אני לא טועה – שאסור למכור פה. תוקעים אותה בכלוב, מנקרים לה את העיניים כדי שהיא לא תדע אם יום או לילה, ואז מאכילים אותה מסביב לשעון. כשגומרים להאביס אותה מטביעים אותה בקוניאק ומבשלים. מיטראן אכל אחת כזו בארוחה האחרונה שלו."

"אה-הא," עונה מנזיס בזהירות מופלגת. "סליחה, אבל איפה פה החדשות?" "אין חדשות. סתם כתבת צבע." "יש לך משהו אחר?" לויד שורט שוב את הדפדפת. "מה עם אייטֶם עסקי על יין? מכירות הרוזֶה עברו את הלבן לראשונה בצרפת." "זה נכון?"

"אני חושב שכן. אני עוד צריך לוודא." "יש לך משהו יותר עדכני?" "אתה לא רוצה את האורטולן?" "אני לא חושב שיש מקום בשבילו היום. זה יום לחוץ – ארבעה עמודי חדשות."

כל שאר העיתונים שהיו קונים מלויד כתבות נפנפו אותו. עכשיו הוא חושד שהעיתון – מקור ההכנסה האחרון שלו, המעסיק האחרון – גם כן מנסה להיפטר ממנו. "אתה יודע שיש לנו בעיות כספיות, לויד. כרגע אנחנו קונים מפרילנסרים רק חומר מפיל. זה לא אומר ששלך לא טוב, אני רק אומר שקתלין רוצה עכשיו כתבות עומק. טרור, איראן מתגרענת, רוסיה מתעצמת – כאלה. אֶת כל השאר אנחנו פשוט לוקחים מהסוכנויות. זה שיקול כספי, לא קשור אליך."

לויד מנתק וחוזר לחלון, משקיף החוצה על בתי הדירות של הרובע השישי בפריז, קירות לבנים שהתלכלכו מגשם מזרזף וממרזבים דולפים, צבע מתקלף, תריסים מוגפים היטב, חצרות שמתגודדים בהן האופניים של הדיירים, כידונים ודוושות וחישורים מגובבים, גגות אבץ ממעל, ארובות עם מִכסֶה מותחות פסי עשן לבנים על פני שמים לבנים.

הוא ניגש לדלת הקדמית הסגורה, נעמד ומאזין. אולי היא תחזור מדידייה במפתיע. זה הרי בכל זאת הבית שלהם, למען השם.

כשמגיעה שעת ארוחת הערב, הוא מתארגן ליציאה בהמולה מרבית, מטיח את הדלת במתלה המעילים, פורץ בהתקף שיעול מדומה, והכול כדי להבטיח שבדירה ממול איילין תשמע איך הוא יוצא לארוחת ערב עם מי שהוא קבע, אף על פי שלא קבע עם אף אחד. הוא פשוט לא מוכן לאכול עוד ארוחת חסד אִתה ועם דידייה.

הוא משוטט לאורך בּוּלְבאר מוֹנפַּרנאס כדי לשרוף זמן, קונה קופסה של קאליסונים כדי לתת לבִתו שרלוט, וחוזר הביתה, חרישי עכשיו כשם שהיה קולני קודם לכן. בעת הכניסה לדירה הוא מרים את הדלת על ציריה כדי להשקיט את החריקה וסוגר אותה בנקישה רכה. הוא לא מדליק את המנורה הגדולה – שמא תִראה איילין את האור מתחת לדלת – והולך לפשפש במטבח. הוא משאיר את דלת המקרר פתוחה כדי שיהיה לו אור, וכאשר הוא פותח קופסת שימורי חומוס וצולל פנימה עם מזלג, נגלית לעיניו ידו הימנית המנומרת כתמי זקנה. הוא מעביר את המזלג ליד שמאל ונועץ את הימנית הבָּלָה מִזוֹקֶן במעמקי כיס מכנסיו, ששם היא חובקת ארנק עור דק.

המון פעמים כבר היה תפרן. תמיד היה בזבזן מצטיין וחוסך עלוב. בזבז על חולצות מחויטות מרחוב ג'רמין. על ארגזי שאטו גלוריה בָּציר 1971. על מניות בסוס מירוץ שכמעט עשה הון. על חופשות בברזיל מעכשיו לעכשיו עם נשים מעכשיו לעכשיו. על מוניות לכל מקום. הוא מרים עוד מזלג מלא חומוס: מלח. חסֵר מלח. הוא זורק קמצוץ לתוך הקופסה.

עם שחר הוא שוכב תחת שכבות של שמיכות וכיסויי מיטה – הוא כבר לא מדליק את ההסקה אלא כשאיילין בבית. הוא מחליט שהיום ילך לבקר את שרלוט, אף על פי שהוא לא שׂשׂ למחשבה, ולכן מתהפך לצד השני, כאילו לעבור ממנה לבנו ז'רום. בחור חמוד. לויד מתהפך שוב. כל כך ער, כל כך תשוש. עצלן. הוא נעשה עצלן. איך זה קרה?

הוא מסיר מעליו את השמיכות ואחר כך, רועד כולו בתחתונים ובגרביים, ניגש לשולחן הכתיבה. הוא סורק מספרי טלפון ישנים – מאות פיסות נייר. משודכות, מודבקות בנייר דבק, בדבק רגיל. בשעה כל כך מוקדמת אי אפשר עדיין להתקשר לאף אחד. הוא מחייך למקרא שמותיהם של קולגות לשעבר: העורך שגירש אותו בקללות ב-1968, כשהחמיץ את המהומות הראשונות בפריז כי היה זרוק שיכור באמבטיה עם ידידה. או מנהל המשרד המקומי של עיתון שהטיס אותו לליסבון לסקר את ההפיכה ב-1974, אף על פי שהוא לא ידע מילה בפורטוגזית. או הכתב שחטף יחד אתו התקפת צחוק במסיבת העיתונאים של ז'יסקאר ד'אסטן, עד שמזכיר העיתונות העיף את שניהם מהאולם ונזף בהם. מעניין כמה מהמספרים העתיקים האלה בכלל פועלים עדיין.

מאחוריו מתבהרים אט אט הווילונות שבסלון. הוא מסיט אותם. לא רואים שמש, גם לא עננים – רק בניינים. לפחות איילין לא ערה למצבו הכספי. אם היא תגלה, היא תנסה לעזור, ומה יישאר לו אז?

הוא פותח את החלון, נושם, מצמיד את ברכיו למעקה. תפארתה של פריז – גבהותה ורחבותה, קשיוּתה ורכּותה, הסימטרייה המושלמת שלה, אותו רצון אנוש הנכפה על אבן, על כרי דשא גזוזים למשעי, על ורדים סוררים – פריז זו שוכנת במקום אחר. פריז שלו קטנה יותר ומכילה אותו, את החלון הזה, את רצפת העץ החורקת בדירה שממול.

בשעה תשע בבוקר הוא כבר צועד בגני לוקסמבורג. ליד פּאלֶה דה ז'וּסְטיס הוא נח. זהו, כבר תש כוחך? עצלן שכמותך. הוא מכריח את עצמו להמשיך, לחצות את הסיין לעלות ברוּ מוֹנְטוֹרגֵיי, לעבור את הבּוּלְבארים הגדולים.

החנות של שרלוט נמצאת ברוּ רוֹשֶשוּאָר, אבל למזלו לא ממש במרומי הגבעה. החנות סגורה עדיין, והוא פונה לבית קפה, אך בכניסה משנה את דעתו– אין לו כסף למותרות. הוא משקיף מבעד לחלון על החנות של בתו, המלאה כובעים בעבודת יד שעיצבה שרלוט וייצר צוות של נשים לבושות סינרי פשתן גבוהי מותניים ומצנפות, כמו משרתות מן המאה השמונה עשרה.

היא מגיעה אחרי שעת הפתיחה המוצהרת. "וִוי?" היא אומרת כשהיא רואה את אביה. היא מדברת אתו רק צרפתית. "עמדתי ונהניתי מחלון הראווה שלך," הוא אומר. "הוא מסודר יפה מאוד."

היא פותחת את הדלת הנעולה ונכנסת. "למה אתה עם עניבה? אתה הולך לאן שהוא?" "הולך לפה, באתי לבקר אותך." הוא מושיט לה את הבונבוניירה. "הבאתי קאליסונים." "אני לא אוכלת קאליסונים." "חשבתי שאת מתה עליהם." "אני לא. בְּרֶז'יט כן." ברז'יט היא אִמה, השנייה מבין נשותיו לשעבר של לויד. "את יכולה לתת לה אותם?" "היא לא מוכנה לקבל ממך כלום." "צ'ארלי, את נורא כועסת עלי." היא צועדת במרץ לקצה השני של החנות, ומנקה בשצף-קצף. לקוחה נכנסת ושרלוט עוטה חיוך. לויד מצטנע בפינה. הלקוחה יוצאת, ושרלוט שבה לאיבוק הלוחמני. "עשיתי לך משהו רע?" הוא שואל. "אלוהים, אתה כזה אגוצנטרי." הוא מציץ לאחורי החנות. "הן עוד לא הגיעו," היא נוהמת. "מי?" "הבנות." "העוֹבדות שלך? למה את אומרת לי את זה?" "באת מוקדם מדי. התזמון שלך גרוע."

שרלוט טוענת שלויד התחיל עם כל הנשים שהיא הכירה לו, ובראשן נטלי, חברתה הטובה מהתיכון, שהצטרפה אליהם פעם לחופשה באַנטִיבּ ואיבדה את חזיית הביקיני שלה בין הגלים. שרלוט תפסה את לויד משקיף עליה. למזלו, לא נודע לה מעולם שבסופו של דבר אביה ונטלי הלכו הרבה יותר רחוק.

אבל כל זה כבר מאחוריו. נגמר, סוף-סוף. במבט לאחור זה כל כך חסר טעם – מאמץ מבוזבז. הליבִּידו: הוא היה הרודן שמשל בשנותיו וגרר אותו לפני זמן רב כל כך מאמריקה הנוחה אל אירופה, יבשת החטאים, ואל הרפתקאות וכיבושים, הֵשׂיא אותו ארבע פעמים, הכשיל אותו עוד מאה, הסיח את דעתו והשפיל וכמעט הרס אותו. אבל עכשיו הוא נפסק, תודה לאל, התשוקה הידלדלה בשנים האחרונות, והסתלקותה מסתורית כשם שהיה בּוֹאָהּ. לראשונה מאז מלאו לו שתים עשרה, לויד מתבונן בעולם בלי מניע. והוא אבוד למדי.

"את באמת לא רוצה את הממתקים?" הוא שאל. "לא ביקשתי אותם." "נכון, לא ביקשת." הוא מחייך בעצב. "אבל יש משהו שאני יכול לעשות בשבילך, בכל זאת?" "בשביל מה?" "בשביל לעזור." "אני לא רוצה שתעזור לי." "טוב," הוא אמר. "בסדר, טוב." הוא מהנהן, נאנח ופונה לדלת. היא יוצאת אחריו. הוא שולח יד אל זרועה, אבל היא מתרחקת. היא מחזירה לו את קופסת הקאליסונים. "אין לי מה לעשות אִתם."

עם שובו הביתה הוא עובר על רשימת אנשי הקשר שלו ובסופו של דבר מצלצל לעמית ותיק אחד, כתב בשם קן לזארינו, שעובד עכשיו במגזין במנהטן. במשך כמה דקות הם מחליפים חדשות ושוקעים בנוסטלגיה, אבל רוח דקה שורה על השיחה: שניהם יודעים שלויד צריך טובה, אבל מתקשה לבקש. בסופו של דבר, הוא יורק אותה. "תגיד, אולי אפשר לעניין אותך באיזה רעיון לכתבה?"

"לויד, אף פעם לא כתבת אצלנו." "אני יודע, פשוט חשבתי שאולי." "אני מתעסק עכשיו באסטרטגיית האונליין שלנו. אין לי כבר השפעה על התוכן." "יש מישהו שאתה יכול לקַשֵר אותי אליו?" אחרי שלויד שומע "לא" בכמה גרסאות, הוא מחזיר את השפופרת למקומה. הוא אוכל עוד קופסת חומוס ומתקשר שוב למנזיס בעיתון. "מה לגבי סיכום של העסקים באירופה כיום?" "הארדי בנג'מין מטפלת בזה עכשיו." "אני יודע שזה ממש קוץ מבחינתכם שאין לי אימייל עובד. אבל אני יכול לפקסס. זה לא כל כך משנה." "זה דווקא כן. אבל תקשיב, אני אתקשר אם נצטרך משהו על פריז. או שאתה תתקשר אלי אם יהיה לך משהו חדשותי."

לויד פותח מגזין לאקטואליה צרפתית בתקווה לגנוב רעיון לכתבה. הוא מדפדף בו בקוצר רוח – חצי מהשמות הוא בכלל לא מכיר. הבחור שבתמונה הזו – מי זה בכלל? פעם הוא ידע כל מה שהולך במדינה הזו. במסיבות עיתונאים הוא היה יושב בשורה הראשונה, בזרוע מונפת, ואחר כך דוהר אל הבמה לזרוק שאלות כשהמרואיין יוצא. במסיבות קוקטייל בשגרירויות הוא היה מתגנב אל השגרירים לאט-לאט, ואז מתנפל עליהם בחיוך רחב אגב שליפת פנקס מהכיס. והיום, אם הוא בכלל משתתף במסיבות עיתונאים, הוא יושב בסוף, משרבט, מנמנם. הזמנות מוזהבות נערמות על שולחן הסלון שלו. סקופים, גדולים כקטנים, חולפים על פניו ביעף. עדיין יש לו מספיק שכל בקודקוד לייצר את הכתבות השגרתיות – אֶת אלה הוא יכול לעשות גם כשהוא יושב ליד מכונת הכתיבה שיכור, בעיניים עצומות ובתחתונים. הוא משליך את מגזין האקטואליה על כיסא. מה הטעם לנסות?

הוא מתקשר לטלפון הנייד של הבן שלו. "הערתי אותך?" הוא שואל בצרפתית, השפה שהם מדברים ביניהם. ז'רום מכסה את הטלפון ומשתעל. "קיוויתי שנאכל יחד ארוחת צהריים אחר כך," לויד אומר. "אתה לא אמור להיות במשרד בשעות כאלה?" אבל לז'רום יש יום חופש, והם קובעים להיפגש בביסטרו לא רחוק מכיכר קְלישי, ליד ביתו של הנער, אם כי מיקומה המדויק של דירתו הנוכחית של ז'רום עלום ונסתר מלויד לא פחות מפרטיה המדויקים של העבודה שז'רום עושה במשרד החוץ הצרפתי.

הבחור מחזיק את הקלפים קרוב לחזה. לויד מגיע לביסטרו מוקדם כדי לבדוק את המחירים בתפריט. הוא פותח את הארנק לספור את השטרות, ואז מתיישב. כשז'רום נכנס, לויד קם ומחייך. "כמעט שכחתי כמה אני מחבב אותך." ז'רום מתיישב מהר, כאילו נתקע בלי כיסא במשחק כיסאות מוזיקליים. "אתה מוזר." "כן. זה נכון." ז'רום פורש את המפית בתנועה אחת ומעביר יד בתלתליו הרופסים, עד ששׂערו מזדקר באוהלים סבוכים. גם לאמו פרנסואז, שחקנית תאטרון שאצבעותיה רוויות טבק, היה אותו הרגל פריעת-שׂער שעשה אותה יפה עוד יותר, עד שכעבור שנים אחדות, כשהיתה מובטלת, הוא עשה אותה סתם מרושלת.

בנה ז'רום, רק בן עשרים ושמונה וכבר מרופט, מתלבש כמו בחנות וינטג', בז'קט קטיפה שהשרוולים שלו נגמרים באמצע האמה ובחולצת פסים הדוקה מדי, שמבעד לקרע בכיסה מבצבצים ניירות לגלגול סיגריות. "אולי אני אקנה לך חולצה?" אומר לויד מתוך דחף פתאומי. "אתה צריך חולצה נורמלית. נלך להילדיץ' וקִי, ברחוב ריבולי. ניקח מונית. מה אתה אומר?" זו היתה הצעה פזיזה – הוא לא יכול להרשות לעצמו לקנות חולצה חדשה. אבל ז'רום מסרב לה. לויד מושיט יד אל מעבר לשולחן ותופס באגודלו של בנו.

"המון זמן לא התראינו. אנחנו גרים באותה עיר, למען השם." ז'רום מחזיר לעצמו את האגודל ומעיין בתפריט. הוא מתפשר על סלט עם גבינת עזים ואגוזי מלך. "תאכל משהו נורמלי," מתרעם לויד. "תאכל סטייק!" הוא מחייך, אם כי מבטו גולש אל התפריט לברר מה מחירו של סטייק. הוא מחשק את בהונות רגליו. "סלט זה בסדר," אומר ז'רום. לויד מזמין סלט גם לעצמו, כי זו המנה הכי זולה. הוא מציע לבנו להזמין בקבוק יין וחש הקלה כשגם ההצעה הזאת אינה מתקבלת. לויד טורף את המנה שלו ואת כל הלחם שבסלסילה. יותר מדי חומוס, פחות מדי בשר.

ז'רום מנקר בינתיים בגבינת העזים שלו ומתנכר לחסה. לויד מקנטר אותו באנגלית, "ילד, תאכל את הירקות!" פניו של ז'רום מתקמטים באי-הבנה, ולויד נאלץ לתרגם לצרפתית. פעם ז'רום ידע אנגלית, אבל לויד עזב את הבית כשהוא היה בן שש, ומאז לא היו לו הזדמנויות רבות לתרגל. לכן זה מוזר כל כך שהוא רואה בפניו של הבחור הצרפתי הזה את תווי פניו של אביו, איש אוהיו שנפטר מזמן. אם מתעלמים מהשׂער, הדמיון ממש מפתיע – אותו אף שטוח, אותן עיניים חומות מעורפלות. אפילו מנהגו של ז'רום לומר שלוש מילים כשעשרים היו מספיקות בהחלט. חוץ מהפרט הקטן, שמילותיו של ז'רום הן בשפה הלא נכונה.

מחשבה מטרידה עולה בדעתו של לויד: יום אחד, הבן שלו ימות. זו עובדה פשוטה ותו לא, אבל זו הפעם הראשונה שהיא עולה על דעתו. "בוא," אומר לויד. "בוא נזמין הנה את המלצרית היפה הזאת." הוא מניף את זרועו למשוך את תשומת לבה. "היא חמודה, לא? אני אשיג לך את הטלפון שלה," הוא אומר. "אתה רוצה?" ז'רום מושך מטה את זרועו של אביו. "זה בסדר," הוא אומר וממהר לגלגל לעצמו סיגריה. חודשים עברו מאז פגישתם האחרונה, והסיבה מתבררת עד מהרה: הם מחבבים זה את זה, אבל אין להם הרבה מה לומר. מה בעצם יודע לויד על ז'רום? רוב הידע שלו מבוסס על שנותיו הראשונות של הילד – שהוא היה ביישן, וכל הזמן קרא חוברות קומיקס של לאקי לוּק, רצה להיות צייר קומיקס. לויד אמר לו להיות עיתונאי. העבודה הכי טובה בעולם, הוא אמר. "נו," שואל לויד, "אתה עדיין מצייר?" "מצייר?" "קומיקס." "כבר שנים שלא." "אז תצייר אותי עכשיו. על מפית."

ז'רום משפיל מבט, מניד בראשו לשלילה. הארוחה תיגמר בקרוב. לויד חייב לשאול את השאלה שלִשמה קבע את המפגש הזה. הוא חוטף את החשבון והודף את ידו המושטת של בנו. "בשום אופן לא. הארוחה עלי." גם מחוץ לבית הקפה הוא עדיין יוכל לשאול את ז'רום את השאלה. הרגע האחרון מגיע, ובמקום זאת הוא שואל, "איפה אתה גר עכשיו?" "אני עובר לדירה חדשה. אני אתן לך את הפרטים אחרי המעבר." "אתה רוצה להסתובב קצת?" "אני הולך בדיוק בכיוון ההפוך." הם לוחצים ידיים. "תודה," אומר לויד, "שנפגשת אתי." כל הדרך הביתה הוא מקלל את עצמו. ליד לֶה אַל הוא נעצר על המדרכה לספור את הכסף שיש לו בארנק. נער נוסע בטוסטוס מולו, על המדרכה, ומצפצף כמו משוגע. "לאן אני אזוז?" צועק לויד. "לאן אתה רוצה שאני אזוז?"

הנער מאט, מקלל, והאופנוע מתחכך ברגלו של לויד. "שמוק," אומר לויד. בסוף הוא לא שאל את ז'רום את השאלה. בדירה, איילין אומרת, "חבל שאתה לא מביא אותו הנה. הייתי שמחה לבשל לו פעם. היה נחמד אם הוא היה קופץ לפעמים, לא?" "יש לו את העניינים שלו." "במשרד החוץ?" "אני מתאר לעצמי. אני לא יודע. אני שואל אותו שאלות ומקבל מין משהו– " לויד פורש את ידיו בתהייה, נותן מבט בכף ידו, ולא מצליח למצוא את המילה הנכונה. "אני לא יודע מה בדיוק. תשאלי אותו אַת." "טוב, אבל קודם כל אתה צריך לדאוג להביא אותו הנה. יש לו חברה?" "אני לא יודע." "אל תצעק עלי." "אני לא צועק. אבל איך אני אמור לדעת, איילין?" "זה בטח מעניין, לעבוד במשרד החוץ." "אולי התפקיד שלו זה לצלם מסמכים, מי יודע." "אני בטוחה שלא." "אבל אני חייב להגיד שזה די מוזר בעיני." "מה מוזר?" הוא מהסס. "זה שהוא – למרות שהוא יודע במה אני עובד, ואיך עזרתי לגדל אותו, איך מימנתי אותו בילדוּתו – שהוא יודע שאני עיתונאי, ובכל זאת הוא לא נתן לי אף פעם אחת אפילו פירור אחד של מידע, שום טיפ מהמשרד. זה לא סיפור גדול, סתם הייתי מצפה שהוא כן."

"אולי אין לו מה לתת לך." "אני יודע איך המקומות האלה עובדים. יש לו חומר שיכול לעזור לי." "כנראה אסור לו לדבר עם עיתונאים." "לכולם אסור, אבל כולם מדברים. קוראים לזה להדליף." "אני יודעת איך קוראים לזה." "סליחה, לא התכוונתי…" הוא נוגע בזרועה. "זה בסדר," הוא אומר. "אני בסדר עכשיו." בבוקר המחרת הוא מתעורר בזעם. משהו בשנתו הרגיז אותו מאוד, אבל הוא לא מצליח להיזכר מה זה היה. כשאיילין באה לאכול אתו ארוחת בוקר, הוא אומר לה לחזור לדידייה ולאכול שם. היא הולכת, והוא מצטער שהלכה, שישנה שם בלילה. הוא פותח את הארנק שלו. הוא יודע כמה יש שם, אבל בודק בכל זאת. אם לא ירוויח משהו בזמן הקרוב, הוא לא יוכל להישאר בדירה הזו. ואם יעבור משם, איילין לא תצטרף אליו.

בלעדיה, לאן ילך? הוא צריך כסף; הוא צריך כתבה. "אני מעיר אותך כבר יומיים ברציפות. באיזו שעה אתה קם בדרך כלל?" הוא שואל את ז'רום בטלפון. "תקשיב, אנחנו צריכים להיפגש שוב." ז'רום מגיע לבית הקפה ולוחץ את ידו. כמו ששינן לעצמו, לויד אומר לו, "אני מצטער שאני מטריח אותך שוב, אבל יש משהו חשוב שאני צריך לבדוק בשביל העבודה." "לבדוק אתי?" "משהו קטן. אני עושה כתבה על מדיניות החוץ הצרפתית. זה דחוף. הדד-ליין היום. אחר הצהריים." ז'רום נשען אחורנית. "אני לא יודע שום דבר שיכול לעזור לך." "אפילו לא שמעת מה השאלה." "אני באמת לא יודע כלום." "מה אתה עושה שם?" לויד אומר, ובקושי כובש את כעסו. "זאת אומרת, אפילו לא שמעת מה אני רוצה לשאול. אתה עובד שם כבר בטח שלוש שנים. אתה לא מרשה לי לבוא לביקור, אתה לא מספר לי על העבודה. מה, אתה שרת ואתה מתבייש להודות בזה?" הוא צוחק.

"נתנו לך שולחן, לא?" "כן." "טוב, אז נשחק בניחושים. אתה תיתן לי תשובות בנות מילה אחת. בסוף אני אנחש. השולחן שלך קרוב לשולחן של השר, או רחוק?" ז'רום נע באי-נוחות. "לא יודע. מרחק בינוני." "בינוני זה קרוב." "לא ממש קרוב." "אפשר להשתגע, לעקור שיניים כבר יותר קל. תקשיב, אני צריך לכתוב כתבה. פשוט תן לי לשאוב ממך כמה רעיונות." "חשבתי שיש לך שאלה מסוימת." "אבל יש לך איזשהם רעיונות? ותזכור שאתמול אכלת על חשבוני," הוא מוסיף, "אני סתם צוחק." "אני לא יכול." "אני לא אצטט אותך. ואני לא אבקש ממך להיכנס לשם ולגנוב מסמכים ולא שום דבר כזה." "איזה מין דבר אתה רוצה?" "אני לא לגמרי בטוח. אולי משהו שקשור לטרור. או אולי משהו שקשור לעיראק. או לישראל." "אני לא יודע," אומר ז'רום חרש לברכיו.

הילדים האחרים של לויד כבר היו מנפנפים אותו. רק ז'רום נאמן לו. שלוש הבנות דומות יותר ללויד – תמיד שואפות, תמיד חותרות לאן שהוא. ז'רום, לעומת זאת, לא פוצה פה ומצפצף. רק הוא לבדו נאמן. והוא מוכיח את נאמנותו ואומר, "אם כבר, זה בטח העניין הזה עם הכוח בעזה." "איזה כוח בעזה?" לויד זוקף אוזניים. "אני לא יודע את כל הפרטים." "אבל חכה רגע אחד. המשרד שוקל לשלוח כוח לעזה?" "אני חושב ששמעתי על זה." "אתה חושב?" "אני חושב." לויד זורח. "אולי עלִינו פה על משהו. אולי, אולי." הוא שולף פנקס ומשרבט. הוא מנסה להנביט את הגרגר, מורט, מנסה לעקור בכוח. לויד נרעד, אלה בדיוק הדברים שהוא טוב בהם. אבל ז'רום מתחיל להיאטם. לא, זה מאוחר מדי – הוא כבר נפתח. המידע יצא. קדימה. "אתה לא יכול להשתמש בזה." "זה לא יסבך אותך." "המידע הזה הוא שלי," אומר ז'רום.

"הוא לא שלך, זה סתם מידע. הוא לא שייך לאף אחד. הוא מתקיים באופן בלתי תלוי בך. אני לא יכול לא לדעת אותו עכשיו. אתה רוצה שאני אתחנן? ביקשתי קצת עזרה. אני לא מבין למה זה כל כך קשה. מצטער," מסכם לויד, "אבל נתת לי אותו." הוא טס הביתה – אולי עוד יספיק לדד-ליין. הוא מתקשר למנזיס. הוא יראה להם מאיפה משתין הדג, חושב לויד בזמן שמעבירים אותו. "טוב, ידידי," הוא אומר, "יש לי סיפור בשבילך." מנזיס מקשיב לו עד הסוף. "אבל רגע – מה, צרפת מציעה להכניס לעזה כוח שמירת שלום של האו"ם? אין שום סיכוי שישראל תסכים. זה ייפסל על הסף." "מאיפה אתה יודע? ובכל מקרה, אני מדווח שהצרפתים מעלים בלון ניסוי. מה שיקרה אחר כך – זה כבר סיפור אחר." "אנחנו צריכים ראיות קשיחות יותר." "אני יכול להשיג." "יש לך ארבע שעות עד לעריכה. תשמע, תבדוק את זה מכל הכיוונים ותיצור אִתי קשר בעוד תשעים קטנות." לויד משיב את השפופרת למקומה.

הוא בודק את אנשי הקשר שלו. על עזה אין לו אפילו חומר רקע מעודכן. הוא מתקשר לנייד של ז'רום, אבל הטלפון רק מצלצל ומצלצל. הוא מוצא את מספר הטלפון של משרד החוץ. אולי הוא יצליח לשאוב פרטים בלי לגלות שז'רום הוא המקור שלו. בטח שהוא יצליח. הוא עשה דברים כאלה כבר אלף פעם. הוא מתקשר ללשכת העיתונות של משרד החוץ, ולראשונה בחייו הוא אסיר תודה על שפרנסואז המטורפת החליפה את שם המשפחה של ז'רום לַשם שלה – אף אחד לא יקשר בין השם לויד ברקו לבין ז'רום. לויד מציג לקצינה התורנית כמה שאלות פתיחה, אבל היא מעוניינת יותר לחלוב מידע מאשר לתת אותו, ולכן הוא מקצר את השיחה. ברגע שהוא מנתק, הטלפון שלו מצלצל: מנזיס על הקו. "אז עכשיו אתה מתקשר אלַי," לויד אומר ובקולו נימת ניצחון קלושה.

"הזכרתי את האייטם שלך בַּישיבה בצהריים וקתלין מתלהבת," הוא אומר על העורכת הראשית. "וכידוע לך, עדיף לכולנו שקתלין לא תתלהב יותר מדי." "אז אתם לוקחים אותו?" "קודם כל אנחנו צריכים לקרוא אותו. אני, אישית, רוצה להכניס אותו." "כמה מילים?" "כמה שאתה צריך. בתנאי שהסיפור יחזיק מים. כמו שאמרתי, קודם כול אנחנו צריכים לראות את הטיוטה. זה חומר לעמוד הראשון?" אם ישימו את הכתבה בעמוד הראשון, היא תהיה חייבת לגלוש לעמודים הפנימיים, משמע שהיא תצטרך להיות ארוכה יותר, משמע יותר כסף. "עמוד ראשון," אומר לויד. "בלי שום ספק חומר שמתאים לעמוד הראשון." " אתה לא משאיר פה שום חורים, נכון" "בדיוק דיברתי עם משרד החוץ." "ו-?" "אין שינוי." "אבל אתה משיג לזה ביסוס. זה מדהים. לא ראיתי את זה בשום מקום."

אחרי שהם מנתקים, לויד מתהלך בדירה, בוהה מבעד לחלון, משפשף את אדן החלון, נובר במוחו למצוא בו מקור מידע שימושי. אין זמן. הוא יכול רק לעבוד עם החומר שיש לו – ללטש סיפור-ממקור-אחד, לפטם אותו בחומר רקע ולהתפלל שיצליח להשחיל אותו לעיתון. הוא מתיישב ליד מכונת הכתיבה שלו ומדפיס סיפור שמתגלה, כאשר הוא שולף את הנייר מהמכונה, כסיפור הכי-על-כרעי-תרנגולת שהוא ניסה למכור אי-פעם. הוא שׂם את הדף בצד. אין לו ציטוטים, אין כלום. הוא משחיל למכונה דף חדש ומתחיל מחדש, כותב את הכתבה כפי שהיתה אמורה להיות: ציטוטים מלאים, תאריכים, סדרי כוחות, מחלוקות בקבינט, איבה טרנס-אטלנטית. הוא יודע את העבודה – הכול נח על מצע של אפשרויות, הצעות, בלונים שהופרחו. כל המקורות המפוברקים "ביקשו להישאר חסויים" או שהם "בעלי תפקידים בכירים המקורבים ל-" או "מומחים המעורים ב-". הכתבה לא נוקבת בשמו של איש. אלף וארבע מאות מילה. הוא מחשב כמה זה יכניס לו. מספיק כדי לשלם את שכר הדירה – דחיית העונש. מספיק כדי לקנות לז'רום חולצה נורמלית, לקחת את איילין לשתות משהו. הוא קורא את המאמר, חותך בעט אדום כל מה שמזמין חיטוט. הטקסט מתקצר, ולכן הוא רוקח שניים-שלושה ציטוטים שחוזרים על עצמם מפי "בכיר בממשל בוושינגטון." הוא מדפיס מחדש, עושה תיקונים, ומפקסס אותו ממרכז הטלפוניה שבהמשך הרחוב. הוא עולה בחזרה לדירתו בדילוגים, עוצר לנשום במישורת, מנסה לחייך.

"חתיכת ממזר עצלן!" הוא אומר לעצמו. הוא הולם על הדלת של דידייה. "איילין? את שם?" הוא נכנס לחדרו ומוצא בקבוק של ג'ין טנקירי, מוזג לו כוסית ומסחרר את המשקה בפיו, נותן לו לצרוב את פְּנים לחייו. זו הפעם הראשונה שהוא ממציא סיפור. "ההרגשה בסדר," הוא אומר, "הייתי צריך לעשות את זה לפני שנים! הייתי חוסך המון עבודה!" הוא מוזג עוד מנת ג'ין ומחכה לשיחה הבלתי נמנעת. הטלפון מצלצל. "אנחנו צריכים מקורות קשיחים יותר," אומר מנזיס. "מה זאת אומרת לחזק?" "הוראה מקתלין. אגב, כל סיפור הפקס הזה הוא סיוט בסגירת הגיליון. היינו חייבים להקליד פה הכול מחדש. אתה ממש חייב לדאוג שהאימייל שלך יעבוד." זה סימן טוב: מנזיס מצפה לכתבות נוספות. "אתה צודק. אני דואג לתקן את המחשב ללא דיחוי." "ומקורות. אנחנו חייבים להיות יותר ברורים. כמו בפִּסקה שלוש, הציטוט מוזר. אנחנו לא יכולים להגדיר מישהו כ'בקי בדוח' אם לא הזכרנו קודם דוח." "השארתי את זה? התכוונתי למחוק את זה."

הם עוברים על הכתבה בפינצטה, שורה שורה, מנתקים כאיש אחד. לויד לוגם עוד לגימת ג'ין. הטלפון מצלצל שוב. מנזיס עדיין לא מרוצה. "הסיפור לא מיוחס לשום מקור ישיר, אדם או מוסד כלשהו. אפשר פשוט לכתוב 'משרד החוץ הצרפתי'?" "אני לא מבין למה 'בעל תפקיד' זה לא מספיק." "הבשר של הסיפור נשען רק על מקור אחד אנונימי. זה מעורפל מדי בשביל עמוד ראשון." "למה מעורפל? אתם כל הזמן מכניסים דברים כאלה." "היה נדמה לי שאמרת שמשרד החוץ אישר." "נכון." "ואי אפשר לכתוב את זה?" "אני לא הולך לשרוף את המקור שלי." "הגיליון הולך להיסגר." "אני לא רוצה שתכתוב אפילו 'צרפתי'. תכתוב רק 'בעל תפקיד'." "אם אתה לא מסכים לניסוח מדויק יותר, לא נוכל להכניס את זה. אני מצטער, קתלין עומדת פה לידי וזה מה שהיא אומרת. וזה אומר לפרק ולהרכיב מחדש את העמוד הראשון. וזה אומר מהומת אלוהים כשהגיליון על סף סגירה, כמו שאתה יודע .

צריך להחליט עכשיו. אתה יכול להתגמש בָּעניין הזה?" הוא ממתין. "לויד?" "מקור במשרד החוץ. תכתוב ככה." "וזה מבוסס?" "כן." "בשבילי זה מספיק." אבל לא בשביל קתלין, כך מתברר. היא מתקשרת לאיש קשר בפריז, שעושה צחוק מהדיווח. מנזיס מצלצל שוב. "המקור של קתלין הוא איזה קצין-עיתונות, קודקוד במשרד. המקור שלך יותר טוב?" "כן." "כמה יותר טוב?" "הוא פשוט יותר טוב. אני לא יכול לגלות מי." "תקשיב, אני נלחם עם קתלין על זה. אני לא מפקפק במקור שלך. אבל רק אבל כדי שאני אעלה על הבריקדות בשבילך, אתה חייב לתת לי רמז. לא לפרסום." "אני לא יכול." "אז זהו זה. אני מצטער." לויד משתהה. "מישהו באגף המזרח התיכון, טוב? המקור שלי טוב: מהצד של המדיניוּת, לא של העיתונות." מנזיס מעביר את המידע לקתלין, והיא שמה את לויד על רמקול. "והבן אדם הוא מקור קשיח מספיק?" היא שואלת. "מאוד." "כבר השתמשת בו פעם?" "לא." "אבל אפשר לסמוך עליו?" "כן." "שלא לציטוט, מי זה?" הוא מהסס. "אני לא מבין למה אתם צריכים לדעת." אבל מובן שהוא מבין. "זה הבן שלי."

הוא שומע את הגיחוכים שלהם מבעד לרמקול. "אתה רציני?" "הוא עובד במשרד." "אני לא מתה על הרעיון לצטט בני משפחה שלך," קתלין אומרת. "למרות שכרגע כל מה שיש לנו זה או אֶת זה או את הדיווח מהסוכנויות על הצלילה בשיעור שביעות הרצון מבּוש, שבינינו, בשלב הזה זה כבר לא באמת חומר שמתאים לעמוד הראשון." מנזיס מציע, "אפשר לשייך את זה לפרויקט החמש-שנים-לאסון-התאומים, שכבר די גמור." "לא, יום השנה הוא ביום שני, ואני רוצה לשמור את זה לסוף השבוע." היא משתהה. "טוב, בוא נלך על החומר של לויד." כשאיילין חוזרת הוא כבר שיכור. היא השאירה את דידייה ואת החברים שלו במועדון ג'ז ועכשיו היא דופקת על הדלת. למה היא לא נכנסת וזהו? אבל הוא לא מתכוון לדבר על זה עכשיו.

הוא מביא לה בזריזות כוס ומוזג לה ג'ין לפני שהיא מספיקה לסרב. "אל תשכחי לקנות את העיתון מחר," הוא אומר. "בעמוד השער." היא מלטפת את ברכו. "מזל טוב, חומד. מתי בפעם האחרונה שמו אותך שם?" "נדמה לי שבזמן ממשל רוזוולט." "פרנקלין או טדי?" "טדי, בלי שום ספק." הוא מושך אותה אליו, קצת בכוח, ומנשק אותה – לא ניקור עדין כרגיל אלא חיבוק לוהט. היא מתרחקת. "מספיק." "כן, תארי לעצמך שבעלך יופיע פתאום." "אל תעשה לי לא נעים." "סתם צחקתי. אל תרגישי לא נעים, אני בסדר." הוא צובט לה את הלחי. "אני אוהב אותך." היא חוזרת בשתיקה לדירה ממול, והוא צונח על המיטה במלמול שיכורים – "חה, העמוד הראשון המזוין!"

בבוקר המחרת איילין מעירה אותו בעדינות ומניחה את העיתון על המיטה. "קפוא פה," היא אומרת. "אני אכין קפה." הוא מתיישב במיטה. "אני לא רואה את הסיפור שלך, מותק," היא אומרת. "הוא לא נכנס היום?" הוא סוקר את הכותרות הראשיות: "בלייר הודיע על פרישה בעוד שנה"; "הפנטגון אסר עינויים בחקירות טרור"; "מחלוקת על נישואים הומוסקסואלים בארצות הברית"; "אוסטרליה מתאבלת על 'צייד הקרוקודילים' "; ולסיום, "בוש צולל לשפל חסר תקדים בסקרים". הסיפור שלו על עזה לא נכנס לעמוד הראשון. הוא מדפדף בעמודים הפנימיים. כלום. הוא מתחיל לקלל ומחייג לרומא. עדיין מוקדם, אבל מנזיס כבר בעמדה שלו. "מה קרה לסיפור שלי?" שואל לויד במפגיע.

"אני מצטער. לא יכולנו להכניס אותו. הקצין-עיתונות הצרפתי הזה, החבר של קתלין, התקשר והכחיש הכול מכול וכול. אמר שאם נכניס את הסיפור, דמנו בראשנו. הם יוציאו מחאה רשמית." "קצין-עיתונות שהוא חבר של קתלין משתין בְּקֶשת על הסיפור שלי ואתם קונים את זה? וחוץ מזה, מה פתאום קתלין מצליבה מקורות על החומר שלי? אמרתי לכם, הבן שלי עובד במשרד." "טוב, גם זה קצת מוזר. קתלין שאלה את החבר שלה על הבן שלך."

"היא זיהתה אותו כמקור? תגידו, אתם יצאתם מדעתכם?" "לא, לא. היא לא אמרה שהוא המקור שלך." "לא יהיה לו קשה להבין לבד. בחייכם!" "לויד, לא גמרתי לדבר. תקשיב. במשרד לא עובד אף אחד שקוראים לו ז'רום ברקו." "אתם כאלה אידיוטים. קוראים לו בשם הנעורים של אמא שלו." "אה."

לויד חייב להזהיר את ז'רום, לתת לו זמן להמציא תירוץ. הוא מתקשר לטלפון הנייד של בנו, אבל ז'רום לא עונה. אולי הוא הלך לעבודה מוקדם, לשם שינוי. אלוהים, איזה אסון. לויד מתקשר למרכזייה של משרד החוץ. המרכזנית עונה: "אני מחפשת ברשימת האנשים שעובדים בבניין. השם הזה לא מופיע." לויד ממהר לבולבאר מונפַּרנאס, מרים יד לעצור מונית, ואחר כך מוריד אותה. הוא עומד ומהסס בקצה המדרכה, ומועך בידו את ארנקו הַדַק מתמיד. מצד שני, אין דרך יאה יותר לפשוט רגל. הוא עוצר מונית. כשהוא מגיע למשרד החוץ, המאבטחים לא נותנים לו להיכנס. הוא חוזר שוב ושוב על שמו של בנו וטוען שצץ מקרה חירום משפחתי, אבל זה לא מביא אותו לשום מקום.

הוא מציג את תעודת העיתונאי שלו, אבל תוקפה פג ב-31 בדצמבר 2005. הוא מחכה בחוץ ומטלפן לנייד של ז'רום. פקידים יוצאים להפסקת סיגריה נינוחה. הוא מחפש ביניהם את בנו, מברר אם מישהו מהם עובד באגף צפון אפריקה והמזרח התיכון. "כן, אני זוכרת את הבחור," אומרת אישה אחת. "הוא היה מתמחה אצלנו." "אני יודע, אבל באיזה מחלקה הוא עובד עכשיו?" "הוא לא עובד בשום מחלקה. בסוף הוא לא התקבל. אני חושבת שהוא נבחן, אבל לא עבר את החלק של שפות זרות." היא נועצת בלויד עיניים מצומצמות ומחייכת. "כשהוא אמר שאבא שלו אמריקני, חשבתי שהוא משקר." "מה זאת אומרת?" "פשוט האנגלית שלו היתה כל כך גרועה." היא דגה איזו כתובת ישנה שז'רום מסר ונותנת אותה ללויד. הוא נוסע במֶטרו לשאטו רוּז' ומוצא את הבניין, גוש טיח מרקיב עם שער קדמי שבור. לויד סורק את השמות בכל אחת מן החצרות הפנימיות ומחפש את שם המשפחה של ז'רום. הוא לא מוצא אותו, ואז מבחין בשם משפחה בלתי צפוי: השם שלו.

על הפעמון כתוב "ז'רום ברקו". הוא מצלצל, אבל אין תשובה. דיירים נכנסים ויוצאים. לויד מתיישב בקצה החצר ונושא מבט אל החלונות המוגפים. אחרי שעה, ז'רום עובר בשער אבל לא מבחין באביו. הוא פותח את תיבת הדואר שלו, מעלעל בדואר הזבל ופוסע לאט בשביל הגישה לבניין. לויד הוגה את השם של בנו, וז'רום נרתע. "מה אתה עושה?" "סליחה," אומר לויד ומזדקף בגוף דואב. "סליחה שאני צץ פה ככה." מעולם לא דיבר כך אל בנו, בהכנעה. "פשוט באתי, זה בסדר?" "זה בקשר למאמר שלך?" "לא, לא. זה לא קשור בכלל." "אז מה העניין?" "אנחנו יכולים לעלות? קר לי. אני מחכה פה די הרבה זמן." הוא צוחק. "אני זקן, אתה יודע! אולי אני לא נראֶה כזה, אבל–" "אתה לא זקן." "אני כן זקן."

הוא מושיט את ידו בחיוך. ז'רום לא מתקרב. "בזמן האחרון חשבתי על המשפחה שלי." "איזו מהן?" "ז'רום, אתה יכול לתת לי להיכנס? אם לא אכפת לך. הידיים שלי קפואות." הוא מחכך אותן זו בזו, נושף עליהן. "יש לי רעיון. אני מקווה שלא תיפגע. חשבתי שאולי, רק אם אתה רוצה, אולי אני יכול לעזור לך לשפר את האנגלית שלך. אם נדבר ונתרגל באופן קבוע, אתה תקלוט את השפה, אני מבטיח." ז'רום מסמיק. "מה זאת אומרת? האנגלית שלי בסדר גמור. למדתי ממך." "לא היו לך הרבה הזדמנויות לשמוע את השפה." "אני לא צריך שיעורים. וחוץ מזה, מתי ניפגש?

המשרד בחיים לא ייתן לי זמן לזה." כדי להוכיח את טענתו, לויד עובר לאנגלית מהירה בכוונה: "זה מפתה מאוד לגלות לך מה אני יודע, בן שלי. אבל אני לא רוצה לעשות לך לא נעים. חוץ מזה, מה אתה עושה בכלל בחורבה הזאת? אלוהים, זה לא ייאמן כמה שאתה דומה לאבא שלי. נורא מוזר לראות אותו שוב. ואני יודע שאתה לא עובד. ארבעה ילדים הוֹלַדתי, ואתה היחיד שעדיין בא ברצון לפגישות אתי." ז'רום, שלא הבין מילה, רועד מרוב השפלה ועונה בצרפתית: "איך אני אמור להבין מה אתה אומר? אתה מדבר כל כך מהר. זה ממש מגוחך." גם לויד חוזר לצרפתית. "רציתי להגיד לך משהו. לשאול אותך משהו. אתה יודע, אני שוקל לפרוש," הוא אמר.

"אני חושב שכתבתי, מה – אולי מאמר ליום מאז שהייתי בן עשרים ושתיים? ועכשיו אני לא מסוגל לקושש אפילו רעיון אחד חדש. אף לא אחד. כבר אין לי שמץ של מושג מה קורה. אפילו העיתון שלי לא מוכן לפרסם מה שאני כותב. הוא היה האחרון, מקור ההכנסה האחרון שלי. אתה ידעת את זה? ידעת שאף אחד כבר לא מדפיס את החומר שלי? אני חושב שאני עוזב את הדירה שלי, ז'רום. אני לא יכול לשלם עליה. לא כדאי שאני אשאר שם. אבל אני לא יודע. שום דבר לא סגור עדיין. אני שואל, בעצם – אני מנסה להבין. מה בדיוק צריך לעשות. מה דעתך? מה אתה חושב?" הוא מתאמץ לשאול את השאלה. "מה אתה מייעץ לי לעשות, בני?" ז'רום פותח את דלת הבניין. "תיכנס," הוא אומר. "בוא תגור אצלי."

 

עד סגירת הגיליון מאת טום רקמן, מאנגלית: יעל סלע-שפירו, הוצאת עם עובד, ספריה לעם, שנת 2012, 330 עמודים


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , , , ,

Category: פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *