ביקור בית עם הגר דורון: הכלה היהודיה

| 28/03/2012 | 1 Comment

הגר דורון משתייכת על זן הסופרים שנתגלגלו אל המקצוע ב'טעות' וללא כוונה תחילה. מתוך אקספרימנט טקסטואלי שהתרחש על דרך המקרה כמעט, נולד כתב-יד שהפך לרומן, המשתף את הקוראים באופן כנה עם תהליך היצירה, מחבק את הקוראים וצוחק איתם, עד אשר נולדת סופרת להפתעת ולשמחת כל הצדדים. 

מלבד כתיבה יצירתית, דורון עובדת כרגע על מחקר אקדמי ונמצאת במהלך כתיבת דוקטורט בהיסטוריה, במקביל לעיסוקה בתרגומים, בעיקר מן השפה העברית לאנגלית. 

הגר דורוןכמו גיבורת ספר הביכורים שלה, הכלה היהודיה, העונה לשם הגר הים, ויתרה על מלגת מחקר בדבלין הכוללת תקציב מחקר ומחייה מלאה באירופה, לטובת החיים בת"א, עליהם אינה יכולה לוותר, בחייה  האמיתיים ממשיכה הגר  ללמוד את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת ת"א מתקציבים מוגבלים מאד ובתנאי מחייה סטודנטיאליים עליהם היא נאבקת ביומיום וכמו גיבורת סיפורה היא גרה כמובן בתל אביב התופסת מקום חשוב כאחת מגיבורי העלילה. הגר "נהנית עד כלות מן העיר הלבנטינית המודרנית האחרונה, ומאמינה בכל ליבה ומהותה ביצירה ובשמחת-חיים".

 

הספר עונה לשם הלא קונונציונלי: הכלה היהודיה וזו כנראה הקדמה לבאות. סיפורה של הגר דורון הוא אכן מסוג הספרים שמכים בך באחת, מדובר בפצצת אנרגיה חצופה מבריקה ומוטרפת .

 

שם: הגר דורון

גיל: 36

סטטוס: רווקה

מגורים: תל-אביב

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר הכלה היהודיה, הוצאת מודן, 2012. 

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? החושניות הפרוצה של העיר שבה אני חיה, שבגללה לא יכולתי לסבול עוד את הכפור הדבלינאי. 

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? הכלה היהודייה נכתב תוך זמן קצר יחסית, במשך כחצי שנה לערך – פחות או יותר כמעצמו. למרבה ההפתעה, מאוד נהניתי מהתהליך.

איזה ספרים קראת לאחרונה?  הספר האחרון שקראתי היה "12 הכיסאות" מאת איליה אילף ויבגניי פטרוב (הוצאת כרמל 2007). מעבר להומור הנפלא ניתן ללמוד ממנו הרבה על פשרות אמנותיות תחת משטר טוטאליטרי, תופעה שמעניינת אותי כשלעצמה. 

כעת אני קוראת את "החייל האמיץ שוויק" יצירת מופת, המציגה את מלחמת העולם הראשונה במלוא זוועותיה ועדיין מצחיקה מאוד.

בכלל, אני חושבת שהדבר שהכי קשה לעשות הוא להצחיק אנשים בכתיבה, ובאופן כללי קשה להצחיק. משום מה ספרות 'מצחיקה' נתפסת כפחות' רצינית' או 'מכובדת' (אפרים קישון, למשל, סבל מתפיסה זו על אף שהיה לעניות דעתי מן המוכשרים שבכותבים העבריים, שני אולי רק לעגנון). אני סבורה שספרות הומוריסטית הינה נעלה על שאר הסוגות, מרימה אותנו כקוראים אל הנשגב שבאנושי: היכולת לצחוק על העצב. לא לשווא דווקא דון קיחוטה וטום ג'ונס, שני ספרים מצחיקים מאוד, היו בעיני רבים מבשרי הרומן המודרני – שלא לדבר על "נפשות מתות".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם היתה לו השפעה כלשהיא על כתיבתך? אם אני חייבת לבחור סופר אחד, זה דוסטוייבסקי. אין שני לו. הייתי מאוד רוצה לומר שהייתה לו השפעה על כתיבתי, אך לצערי אין לי ברירה אלא להכריז שהפער הוא גדול מדי, עד כדי גיחוך לעצם המחשבה. אני חושבת שזו תובנה מועילה לכל סופר מתחיל – להבין שהוא אינו דוסטוייבסקי, ולהפנים את העובדה החשובה שהוא גם לעולם לא יהיה כזה, לעולם. דוסטוייבסקי היה רק אחד. טוב ונעים לקרוא אותו, אבל אין טעם בלרצות להתקרב אליו בשום צורה. 

הסופר שהשפיע עלי בכתיבתי ברומן הזה היה אדוארד לימונוב, שספרו (שוב, ספר מצחיק) "זה אני, אדיצ'קה" היה עבורי מקור השראה.

אילו ספרים קראת בילדותך?  בילדותי ניזונתי מן הארסנל השגרתי של ספרות ילדים ונוער ישראלית, עם תוספת של ספרי-אגדות קלאסיים בצד לשם הרפרטואר. אני זוכרת את עצמי, למרבה המבוכה, בוכה עם "המצחיקה עם העגילים" ליעל רוזמן (עד היום אני סבורה שזה ספר נהדר מבחינה דרמטית). גם את פוצ'ו מאוד אהבתי. עוד כתבים מכוננים של נערותי היו "שר הטבעות" של טולקין, ו"שוגון" של ג'יימס קאלוול. ספרים אחרים ונפלאים שהייתי שמחה לו זכיתי להכיר בילדותי: כל כתבי מקושינסקי ("מסע בסימן כלב"), אריך קסטנר, "אבא ארך רגליים" ועוד רבים. אבל דומני שילדים בכלל לא קוראים כבר…

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד?  שאלה אכזרית. אני מעדיפה אותה אחרת: נשמעת ברגעים אלו אזעקה עולה ויורדת בתל אביב, זהו אינו תרגיל, הדבר האמיתי. הטילים בדרך ומסיכת האב"כ ב'שלוף', איפה שמתי אותה? אני רצה עם השכנים למקלט ואני לא יכולה לסחוב יותר משלושה ספרים, כי צריך גם לקחת בטריות ומים מינרלים וקופסת טונה ואת הנייד ולא לשכוח את המטען. תחת מצב מצוקה שכזה, אקח איתי באופן אינסטינקטיבי את "ברית של כסילים" לג'ון קנדי טול, "טום ג'ונס" שהזכרתי קודם, ואת "יריד ההבלים". הייתי שמחה לומר גם האחים קרמאזוב, אבל אותם אסיים, אולי, אחרי צפירת ההרגעה… בדרך לדלת אני אגניב מתחת למעיל ברגע האחרון, בלי שאף אחד יראה ובתקווה שהמראיין לא יכעס עליי מדי, גם איזה בולגקוב או שניים.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזהו ספרך הראשון? זהו ספרי הראשון. למען האמת ובגילוי נאות, מעולם לא תכננתי או רציתי להוציא ספר. הספר הזה נכתב בתחילתו כמעין 'אקספרימנט' טקסטואלי, מן תרגיל לשם ההתנסות וההרפתקה, וזה מה שיצא.

ספרי קצת על הספר שכתבת:  ניסיתי, לא יודעת באיזו הצלחה, לייצר כתיבה "בסרט נע", גם בזמן העבודה על הטקסט ניסינו, העורכת (מיכל חרותי) ואני, כמיטב יכולתנו, לשמר את התחושה הזו של ה'טריות'. הגר הים, גיבורת הספר, חוזרת אל תל אביב לאחר שהות בחו"ל, מתלבטת בצורה אופיינית בין החיים כאן ושם, בין אהבה לתאווה, בין יצירה לבורגנות, ובסוף בוחרת. ניסיתי לעשות שימוש בשפה בוטה וישירה תוך התעלמות מקודים חברתיים מקובלים, וללכוד את מה שטוב, אשר מתנקז בסופו של דבר אל חוף מציצים בתל אביב, שם שיחקתי עם סבתי כשהייתי ילדה.

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה?  לא. אני עסוקה בימים אלה בלימודים, בעיקר בקריאה אינטנסיבית. בעתיד, אני מקווה שאכתוב שוב. 

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל?  להעז לנסות מצד אחד, ולהבין שהיופי האמנותי מאוד קשה להשגה. מה שאפשר לעשות זה לנסות לפתח טעם, ולקרוא כמה שיותר ספרים כמה שיותר טובים.

משפט מסכם: אסתכן להישמע בנאלית ואומר שהחיים מתוקים מדבש, אם רק יודעים להנות מהדברים הפשוטים. למשל, כשאני שוחה בים בבוקר, אני כמעט תמיד לבדי במים. למה? לא יודעת. אנשים לא באים לים. בואו לים.

 

 

הכלה היהודיה מאת הגר דורון

 

הגר היָם, דוקטורנטית צעירה להיסטוריה, מסיימת את המאסטר בטריניטי קולג‘, דבלין, אשר במסדרונותיו עתיקי היומין מהדהדים צעדיהם של סטודנטים מהעבר, כמו ג‘ימס ג‘ויס ואוסקר ויילד – ועוברת לרחוב רמברנדט בתל אביב, לדירה שרוחו הספק־פסיכוטית של סבה, זכרו לברכה, עדיין שורה עליה. ההורים לא מרוצים ממנה במיוחד. מצבו של הסנדק הקשיש, עימו היא מנהלת יחסים מגונים עוד מנעוריה, מידרדר, וילדיו מאיימים עליה מפחד שיוריש לה את כספו. החבר שלה מודאג. לחבר של החבר בא עליה, היא חושבת. יש לה ידיד טוב שמתעקש ללכת כל הזמן לזונות. הגר לא בטוחה אם היחסים בין המינים הם מלחמה או הפסקת אש מתוחה, ובכלל, כל מה שאמרו לה מילדותה על סקס התגלה כהבלים מוחלטים. בינתיים היא נהנית מחברתם של בני המין השני ומהשמש של תל אביב, וסולדת מפוסט־מודרניסטים.

 

קודש וחול, תל אביב של ימינו ואירופה בתקופת ההשכלה, הווה פרוזאי והיסטוריה קלאסית, תום ילדותי וסקסיות משפריצה. ברומן ביכורים מבריק, נועז ומצחיק עד דמעות, בסגנון פרוע שאין דומה לו, מערבבת הגר דורון שמן ומים לכדי תמיסת מילים קסומה, כשהיא חולפת על פנינו בחוצפתה החיננית.

 

הספר הינו סיפור פורץ גבולות  חכם ומבריק מטלטל ומצחיק כאחד, הוא  בוחן את המציאות המדוברת הנורמטיבית המדווחת ואת מה שמאחוריה  ומתוך כך  עולות סצנות סקס בוטות שאין להן  אח ורע בספרות הישראלית. הגר מצליחה באופן כנה לקשור בין מושא  מחקרה "תקופת ההשכלה בתחילת המאה ה-18"  אל תוך חייה  בתל אביב,  כל זאת מתוך נקודת מבט  מפתיעה ואמיצה של אישה  היודעת נשיותה על בוריה ותוך שבירת מוסכמות מושחזת היא הוגה את משנתה  האנטי פמינסטית  המפתיעה בעוצמתה . מתוך כך מוגשת לקורא פנטזיה ישראלית תל אביבית  פרועה יחידה במינה.

 

פרק מתוך הספר

 

 

1. אינטרודוקציה

קִראו לי הגר. מתוך דירה אשר ברחוב רמברנדט אני כותבת אליכם את הדברים. להלן: זה זמן־מה מתחוללים סביב דירה זו ובהקשר לה אירועים, יש שיאמרו חמורים, אדם מת במהלכם ובנוסף לזה התבצעו מיני פשעים תרבותיים בעלי רגש נלווה, צרות צרורות לטעמי.

רמברנדט 43 שבה הדברים אמורים אינה שונה משאר בניינים תל־אביביים באזור ההסתדרות הישנה: יש לך את הזקנים שלך, יש לך את הצעירים המחוכמים, והם כולם מאורגנים בסימביוזה אורבנית של אופניים במעלה המדרגות ומשלוחים פעוטים מהסופר הקרוב. אני גרה בקומת הקרקע המשופצת (מאוד יפה עשינו), שאותה ירשנו מסבא גרישה. שכר הדירה מסובסד. אל גרישה נחזור, אתם חייבים להכיר אותו, סטאלין היה משחק ילדים לעומתו. היום, כשהוא איננו, זה היה עשוי להיות משעשע. לשבת מולו היה פחות משעשע. היו לו עיניים אפורות כברזל (במציאות הן היו תכולות אך ענני החרדה שהוא ייצר אצלי הותירו רושם מטאלי מובהק). הוא היה יכול להחזיק אדם מולו שעות אם רצה בכך, והיה יכול לענות אותו כענות חתול את טרפו שזה עתה נלכד בין כפותיו. הכול מכוונות טובות, כמובן. בסוף הוא ירשום צ'ק, אבל לפני זה על החיה האומללה להתפתל. שעות, כאמור. 

דירה זו של גרישה היתה המוזיאון שלו, ובה הוא שמר על ניירותיו שהיום אנו יודעים שהם חסרי ערך אלא אם כן אתה סנטימנטלי להתפקע, סממן של ציונות כלשהי הדבֵקה בכל פרט מינורי כהצדקה למקרה שיום אחד יחזרו הבריטים ויגידו משהו. לאחר הגירושים מסבתא רחל – מה שהיה חסר תקדים לזמנו והעיד על חומרתה של מערכת היחסים דאז כמו על רמת הנוירוזה של בני־הזוג כל אחד כשלעצמו – היגר גרישה לארצות־הברית. שם הוא חי חיי מהנדס שאמנם בנה את טבריה, אך גם יודע איך מנהלים מרכז קניות או שניים סבירים בגודלם בניו־ג'רזי. ורמברנדט שלנו – בביקוריו בארץ הגיע אליה מדי בוקר כאל משרד שמתנהלים בו עניינים והיה יושב בה שעות, מעיין בקפידה בניירותיו שהיו נעולים בארונות ברזל ובארגזי עץ ונפתחו רק בנוכחותו – כל אלה מוקפים כדורי נפטלין שריחם הספיק כדי להוציא את התיאבון מנכדיו כפואי השד שהתייצבו במשמרות להוציא אותו לארוחת צהריים. הוא אהב אוכל מזרחי, זה נראה לו אקזוטי. בשאר השנה עמדה רמברנדט ריקה, ממתינה לו, ומדי פעם אנחנו הנכדים קפצנו מדירותינו השכורות לראות אם לא התפוצץ איזה צינור ואם לא גנבו את הדירה ממקומה, ולערום בפינת החדר הגדול גופות של ג'וקים. הוא לא היה כולו רע, סבא גרישה, אבל הקושי שהיה בו הספיק כדי להכתים רושם של עדנה, ודווקא היתה בו כזו, אך מזן רוסי טהור, עדנה שאינה מוכרת לנו כמעודנת והיא תאבד בתרגום. ראיתי אותו נופח את נשמתו, הייתי איתו לצד מיטתו בבית־החולים כשעיניו נסתמו באור מוזר. לא ידעתי מה הרגשתי אז ועד היום לא אדע. נתנחם בכך שהוא לא היה לבדו כפי שהיה בשעות הארוכות של עיון בניירותיו ברמברנדט. אין בכוונתי לחוס עליו, הוא לא חס עלַי.

איני בטוחה שאני מרוצה מנטייתי זו לשבת ולכתוב. שהרי איני רואה עצמי כלל כבדרנית שתפקידה לשעשע איש – אין זה עיסוק אצילי, וכל סופר הוא גנב וזונה. אין זו גם תחושת שליחות שמייצרת הנטייה המגוחכת הנ"ל. אני מתייחסת אליה יותר כאל קומפולס שאינו רצוי ועם זאת בלתי נמנע. בואו נניח שיצאתי מדעתי ואִמי הגראפית, לאחר שתמצא בשגגה את הדפים האסורים, תזעק מזועזעת אל חלל החדר: "קטרינה ניקולייבנה סטרוגנובה! שוֹמוּ שמיים, את לא מתביישת?!" ואז היא תתלונן עלַי ברִתחה בפני אבי הגראף (והיא מדברת עלַי בגוף שלישי בנוכחותי): "כאילו בכוונה להכעיס, כאילו שמה לה למטרה להרוג את אִמהּ! כוחותיי אוזלים, כבוד הגראף, אינני יכולה לערוב לבתך יותר!" ואבי הגראף יחייך אלַי בנזיפה מבעד לעיתון כי אני מחמדו הדיאבולי, וכי גם הוא משתעשע כהוגן כשהיא כמעט מטפסת על הווילונות הכבדים מרוב בעתה מעיסוקיי ומן השירה שאני קוראת ולא במחשכים.

גם מי שהיה הסנדק שלי בזמנו לא היה מרוצה מהכתיבה שלי, בסופו של דבר. לא רק שהיה לא מרוצה, אלא גם הוקיע אותי בשאט נפש בפרהסיה. הוא אמר שאני סתם כּוּס, שאני זונה מהאיומות ביותר ושהוא המום – פשוט המום – מהתנהגותי הפרועה והלא־מוסרית.

אודה ואתוודה: אמנם אני חתיכת ציפור קשוחה, אבל ההדף מעוצמת הוקעתו הפיל אותי אחורה אל הקיר ולמטה אל הרצפה. קרסתי תחתַי, בלי צחוק. אפשר להוציא בחורה מדעתה הטובה עם כאלה טריקים, איזי פּיזי. אם המלכה המכהנת היתה זו מארץ הפלאות ראשו היה מותז, זה ברור לי.

בהתחלה הוא שאל אותי אם אני צריכה עזרה בכתיבה, הוא קצת הבין בזה ואולי ראה מה מולו. על כך עניתי, ייתכן שאף נבחתי: "אני לא צריכה שום דבר מאף אחד ואת זה שאני יודעת לכתוב אני יודעת מגיל צעיר, רק אין לי חדר משלי ואני לא רוצה לדבר על זה." טוב, זה לא היה מדויק. אני הייתי גורה מאוד יהירה כפי שבטח משתמע מנביחתי והוא דווקא די עשה לי חדר בסופו של עניין, מרגיז אך הוגן להודות. עד היום אני לפעמים מתגעגעת לשמוע אותו אומר, "לא אפריע יותר. תכתבי." (הוא היה מפריע לי לפעמים ועוצר לי את השווּנג. אתם לא רוצים לדעת למה, תאמינו לי.) נורא אהבנו את זה: הוא היה נותן לי מטלות ותוך זמן קצר היו נכתבים טקסטים שהשתפרו בעקומה חדה ואפשר לומר שמול עיניו נוצרתי. הוא אהב את הסיפורים שלי ואני אהבתי לספר לו אותם. פייר – נטרפנו מזה. וכשהוא שמר עלַי לא פחדתי, ויחד גילינו שאני דווקא כותבת לא רע מפה לשם, על אף הבוז הקל שהיה לי בזמנו כלפי כל טקסט שמוצאו אינו באקדמיה. כשניסיתי לכתוב בלי שהוא שמר עלַי הרגשתי שתכף תיפער תחתי תהום והייתי נבהלת ומפסיקה, בלעדיו זה פשוט לא עבד.

תחת השגחתו כתיבתי התפתחה במהירות כמחלת נפש. הוא היה הקורא הטוב ביותר שלי, הוא היה קורא מחונן. יכולת ממש לשמוע אותו קורא, זה נדיר. רמברנדט נהפכה אז לאחוזת Sans Souci שהשאיל לנו פרידריך הגדול למשך החורף כשהוא לא שם, ואנחנו התרוצצנו במרחביה בכותנות לבנות שאותן הסרנו רק כדי להתנות אהבים וגם את זה לא תמיד הספקנו, אישונים מורחבים והכול, גיליונות נייר עפים לכל עבר ומשרתים אחוזי פלצוּת רצים לסדר אחרינו את הבלגן.

כשכל זה קרה לנו אני לא הרגשתי כמו זונה ולא זכור לי שמכרתי את עצמי אבל הסנדק היה החכם באדם בעיניי, אז אם הוא ככה חשב זה דבר שחִייב את תשומת ליבי התהומית. זו היתה חובתי לבדוק אם זה נכון או לא וזה גם עִניֵין אותי באובייקטיבי סתם שאני אדע לי, ואני מזמינה אתכם כאן לבדוק איתי כי זו האשמה רצינית ואין לקחת אותה בקלות ראש. חלילה לי. האם אני זונה או לא? בסוף נחליט ביחד כי אם אני עכשיו אגיד סתם "לא" זה לא נחשב וגם פתטי. עוד לא החלטתי בעצמי. אבל אני מתחייבת בפניכם שאכבד כל פסק דין שנגיע אליו ביחד כי אני תמיד שומרת את זה אמיתי.

בכל אופן – עם מותו הוא הותיר אותי תלמידה בלי מורה, אחות ללא אח, בת־חסות נטולת פטרון. משוקצת, סוררת, פוחזת ומבוהלת. זו בעיה להיות אישה כותבת. אל תתקוממו, פשוט קחו את מילתי בעניין: צריך השגחה כשכּוּס כותב. כפי שגבר־כותב צריך אישה שתטפל בצרכיו הארציים, כך אישה־כותבת צריכה עזר רוחני כנגדה שיהווה לה מסגרת או לפחות קונטרה כלשהי אל מול החומרים שנוזלים ממנה בנדיבות כמו מיץ של כּוּס, אחרת אין לדבר סוף. זו אמנות שמנמנה, כשאישה כותבת (כשהיא כותבת באמת ולא קשקושים מימי טרום המדינה ועץ תות אחד שהיה שם בחצר והכביסה שברוח עפה), והיא צריכה איזו ירך מוצקה להתחכך עליה או יד שתאחז בשׂערותיה מפעם לפעם, אחרת זה פשוט נהיה בית־זונות.

הבעיה היא שהם תמיד נופלים, גברים. מה גם שלמען האמת שיקוציו של הסנדק נאמרו מתוך שיטיון גסיסה, בשלב הזה הוא כבר היה חולה מאוד והבנים שלו ישבו עליו ושיכנעו אותו שאני כלבתו של השטן ושליחתו עלֵי אדמות ושהוא חייב, למענם, להוקיע אותי. הוא טיפח אותי ככל שהיה יכול ובעצם הוא גם באמת הפריע לי לכתוב כי הוא דרש המון תשומת לב, שאתם לא מבינים. איך שהוא קדח בסוף – הוא היה כמו ילד שלא יודע מה יעשה עם עצמו וסופו שיעשה מעשה מרושע. תשוקה עזה, באין לה יכולת לבוא לידי ביטוי, עלולה להיהפך לאלימות. מצד שני, בואו לא ניסחף עם סופרלטיבים. תמיד היתה לו נטייה דרמטית מפותחת יתר על המידה, הערתי לו על כך לא פעם. אבל היו לנו שם רגעים, זה כן. הייתי רוצה לומר לכם שלבשתי משהו פרובוקטיבי ללוויה כדי להחריד את הבנים החסודים שלו, אבל דווקא התנהגתי יפה ולא ידעו אפילו שאני נוכחת. ככה הוא היה רוצה שאעשה, ואם היה אדם שהיה יכול לגרום לי בזמנו להתנהג יפה, או לפחות להשתדל, זה היה הוא.

הכאב שלי היה המחיר של הידיעה שאני, לטוב ולרע (ועד עכשיו זה בעיקר רע, אני די אומללה בערבים) אישה־כותבת. שילמתי אותו, ומשם זה מתחיל. הייתי אומרת לכם שבחורף ההוא נולדתי מחדש והלידה היתה טראומטית אבל אני לא מאמינה בטרנספורמציות והכול הוא מה שהוא. אני טוֹרית, בדרכי. סארטר ומארגנת המציצות שלו ההיא כתבו שטויות מאיזה צד שלא קוראים ואני ככה נולדתי ואף אחד לא עשה אותי אלא שאני אישה מרגע היותי ואני יודעת מה אני אומרת, היטב בדקתי, או בשפתם של אנשי הג'נדרים – נתנו לי בילדותי גם אוטו וגם בּרבּי ותמיד בחרתי בברבי וגם היום אני אבחר בה במודעות מלאה ומתוך רצון חופשי כי זה מה שנעים לי הכי, לעשות את ברבי וקן מתנשקים. שעות. ומחליפים בגדים. לא מעניין אותי אוטואים.

ועכשיו נגולל את הסיפור שאין מדברים בו והוא האמת כפי שקרו הדברים ואין מכירין בה כיום אלא כנרטיב דמיוני. נשמע על תשוקה ואיתה התככים, נשמע קצת על תרבות ההשכלה הצרפתית וגם על אהבה נשמע, כי היא מלווה פה את כל הדברים. כל אלה הם אירועים אשר התרחשו בעיר תל־אביב והביאו אותנו לסיטואציה המוזרה מעט עבורי, שבה אני הכותבת ואתם הקוראים. 

 

 

הכלה היהודיה מאת הגר דורון, הוצאת מודן, שנת 2012, 287 עמודים


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, פרוזה מקור

One Response to ביקור בית עם הגר דורון: הכלה היהודיה

  1. ספר ביכורים של חברה יקרה – הגר דורון. הגר עושה לעברית מסאז' 🙂 – ספר חצוף ואינטליגנטי.

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *