ביקור בית עם המשורר והסופר מואיז בן הראש, זוכה פרס עמיחי לשנת 2012, מחבר הספר "דרזדן יכולה לחכות"

| 13/05/2012 | 1 Comment

מואיז בן הראש, משורר, סופר ומתרגם, זכה לאחרונה בפרס עמיחי לשנת 2012, על ספרו "לא הולך לשום מקום". בימים אלה הופיע ספר חדש נוסף שלו, "דרזדן יכולה לחכות" וזו כבר הזדמנות לערוך איתו ביקור בית.

 

 

 

 

 

 

 

 

מואיז (משה) בן הראש, יליד מרוקו, 1959, עסק בעבר ברפואה טבעית ובהנהלת חשבונות וכיום עוסק בכתיבה ותרגום. כותב את יצירותיו בעברית, בספרדית ובאנגלית ופרסם מספר ספרים בשפות אלה. עד כה פרסם למעלה מעשרים ספרי פרוזה, שירה ורומנים. שיריו ויצירותיו תורגמו לשפות רבות בהן אנגלית, ספרדית, צרפתית, גלגו, אורדו, סינית, פורטוגזית. בשנת 2008 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

שלושה רומאנים מרכיבים את הטרילוגיה התטואנית שלו: "מפתחות לתטואן", "לוסנה" ו"בשערי טנג'יר" שהופיע בספרד בהוצאת דסטינו ויופיע בקרוב בתרגום לערבית. בשנת 2010 ראה אור בספרדית הרומאן האפי שלו "אהבה והגירה" בהוצאת אסקלרה בספרד. מתוך תשעת ספרי השירה שפירסם בעברית תורגמו רבים משיריו לחמש עשרה שפות.

ספריו של מואיז בן הראש עוסקים, בין היתר, בקשר שבין הגולה המרוקאית לישראל וליהדות. הם מציירים תמונה מורכבת של היחסים בין יהודים למוסלמים ולנוצרים, יחסים עשירים ומתוחים, על פני אלף שנה. וכן מתארים את החיים של היהודים הספרדים. לבן הראש ביקורת על הממסד בישראל בכלל ועל הממסד הספרותי בפרט. לטענתו של בן הראש, ממסד זה נשלט על ידי אליטה אשכנזית המונעת פרסום של יצירות שנכתבו על ידי יוצרים מזרחיים ובכך תורמת לדיכוי התרבותי של קבוצה זו. יש הרואים בו סופר מרוקאי, אחרים רואים בו סופר ספרדי או סופר ישראלי ואפילו יש הרואים בו סופר ביטניקי. בספרד הוא נתפס בעיקר כסופר של גלות היהודים ושל מגורשי ספרד במאה החמש עשרה.

ספרו החדש שיצא לאחרונה, דרזדן יכולה לחכות (הוצאת הקיבוץ המאוחד), הוא רומאן על המרוקאים בישראל. הללו מתקיימים בין עבר להווה קלוקל, כשכל מה שנדבק אליהם כעברם הוא שקר מוחלט, שהפך לאמת שאינה ניתנת לערעור. ברגישות ובתנופה רבה עוקב הספר אחרי שלושה דורות של יוצאי מרוקו, החל מעולי שנות החמישים ועד לילידי הארץ בשנות השמונים. לשווא מחפשים כולם חוט להיאחז כדי לא ליפול מן הגשר, שכן בסופו של דבר לא עולה בידם להחלץ מעברם וגם לא להדחיקו. באמצעות האזנה דרוכה לדמויותיו מצביע הרומן על כך שכל ניסיון לשמור על שפיות במצב הטראומטי שאליו נקלעה קהילה גדולה נועד מראש לכישלון. ובכל זאת, בתוך כל מערך הדיכוי הזה מתנהלים להם, בין ייאוש לתקווה, חיים תוססים כשהכל מהול בהרבה הומור אושר וצחוק. פרדוקסים אלה ממלאים את חייה של הקהילה המרוקאית שתרמה רבות לעיצובה של החברה בישראל שאותה היא מציבה בין הלבנט למערב, בין ערב לצרפת וגם בין המזרח לזריחה.  דרזדן יכולה לחכות הוא רומאן פוליטי-חברתי שאינן נופל באף פח שטומן הז'אנר הפוליטי לכל אורך הספר.

 

שם:  מואיז בן הראש

גיל: 53

סטטוס: נשוי לדניאל ואב ל- 3 ילדים

מגורים:  ירושלים

 

יריית פתיחה: זכה בפרס עמיחי לשנת 2012 על ספרו לא הולך לשום מקום, הוצאת רסיס נהרה, 2010; הוציא לאחרונה את הספר דרזדן יכולה לחכות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012.

מאין אתה שואב את ההשראה בכתיבתך? "אני תמיד שואל את עצמי האם הייתי כותב אלמלא החליטו הוריי לעלות לארץ כשהתקרבתי לגיל 13. כנראה שכל מה שאני כותב מקבל השראה כלשהי מרגע ההגירה, מהניתוק מעולם אחד והמעבר לעולם אחר. המבט הזה שהוא תמיד דואלי, של כאן ושם, נמצא במקור של כל ההשראה שלי".

ההשראה לספר "דרזדן יכולה לחכות"

"החל משנת 1999 פרסמתי שלושה רומאנים שקובצו בספר אחד תחת השם הטרילוגיה התטואנית: בשערי טנג'יר, מפתחות לתטואן, לוסנה. שלושת הרומאנים האלה עקבו אחרי משפה ענפה, משפחת בן זמרה, על פני כל הגלובוס ותיארו את החוויה המרוקאית על פני הקוסמוס. נראה לי הגיוני להגיע משם לרומן על משפחה מרוקאית רק בישראל, שזו היהדות המרוקאית המוכרת לי ביותר. זה לא היה פשוט, כי ברומאנים הקודמים נדמה לי שכשהכאב היה חד עברתי מישראל לפריס או לקראקס ורק מאוחד יותר חזרתי לירושלים. כך הגעתי לנקודה בה תבעתי מעצמי סיפור מרוקאי ישראלי, שיתרחש רק בישראל".

מאיזה גיל אתה כותב שירה? "גיל 15, שנתיים אחרי שעליתי לארץ. בהתחלה באנגלית, בגיל 19 עברתי לעברית. לקראת גיל 40 הוספתי את הספרדית, שהיא שפת האם שלי, לזירה הלשונית של כתביי וחלק ניכר ממה שאני כותב מאז נכתב בספרדית. אבל רוב כתיבתי היא בעברית".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "אני קורא המון לאחרונה. יש לי תקופות שאני לא מצליח לקרוא כמעט שום דבר חדש ואז אני חוזר למשוררי העבר. אבל ברגע זה קראתי כשלושים מהרומאנים שכתב סזר איירה. הוא כתב 70, אז אני מניח שעברתי את מחצית יצירתו. יש לי נטייה להתנפל על סופר ולקרוא כל מה שהוא כתב. וזה מה שאני עושה כרגע עם מריו לבררו. מאוד מומלץ לקרוא את הטרילוגיה הבלתי רצונית שלו שיצאה בהוצאת כרמל. ממש מתנה לקורא העברי. אל תפספסו אותו".

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך?  "אין אחד כזה, ויש בדרך כלל לפחות אחד בכל תקופה בחיי. כנראה שהראשון הוא נתן זך שנתן לי את הדחיפה לעבור לכתוב בעברית. אחר כך אבידן. אחר כך אלן גינזברג, פבלו נרודה, ויסנטה הוא ידוברו (ועוד המלצה, לקרוא את אלטאסור, הפואמה הענקית שלו שיצאה לא מזמן בעברית בהוצאת רימונים). אחר כך בוקובסקי, ארז ביטון, משה סרטל, אהרון אלמוג, זלדה, אמירה הס, יונה וולך, שימבורסקה, והצרפתים: רימבו, ולרן, בודלר, אפולינר, פרוור, טהר בן ג'לון. בזמן האחרון המשורר שאני הולך איתו הוא גונזלו רוחאס הצ'ילאני. אני מניח שביום אחר הייתי מוסיף עוד חמישים שמות. הרבה מאוד משוררים השפיעו עלי".

איזה ספרים קראת בילדותך? "היו הרבה ספרי קומיקס. בעיקר בספרדית, סיפי אי ספה, פולגרסיטו, כך הם נקראו. אחר כך בבית הספר היה מנהג להעניק מתנה לשלושת התלמידים הכי טובים מספר ספרים. אלה היו ספרי הרפתקאות עם איורים. תמיד הייתי זוכה באחד המקומות הראשונים, כמעט אף פעם לא בראשון, אבל בכל שליש הייתי יוצא עם ספר וקורא אותו מיד. היו גם משלי לה פונטין ששום פרנקופיל לא מצליח לגדול בלעדיו".

איזה 3 ספרים תיקח איתך לאי בודד?  "זו שאלה קשה, קשה מאוד. אחד מהם יהיה בודאי התנ"ך. אם אפשר גם את כל התלמוד בתור ספר אחד, אחר כך אנטולוגייה כמה שיותר גדולה של שירת המאה העשרים. שירה גדולה נכתבה במאה העשרים, בכל העולם".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "הוצאתי מעל ל- 20 ספרים, הראשון "קינת המהגר" יצא בשנת 1994".

ספר קצת על ספר השירים עליו קיבלת את פרס עמיחי לשנת 2012, הספר "לא הולך לשום מקום": "מדובר במבחר שירים מתוך 8 ספרי שירה שהוצאתי עד 2010. מאז יצא עוד ספר שירים "שפת הים" (הוצאת מובן, 2011), וגם הפואמה "תלמודו של בראכה" (הוצאת מובן, 2011). 

הסיפור של הספר הזה הוא סיפורו של מוציא לאור נלהב וצעיר שבא אלי כמה חודשים לפני שזכיתי בפרס ראש הממשלה וביקש להוציא מחדש את כל ספריי וכל ספר חדש שאכתוב, שמו אורי מאיר, ושם ההוצאה שלו היא רסיס נהרה, והיא נמצאת בבאר שבע. הוא הגיע לביתי ואמרתי לעצמי שזה מוציא לאור יותר חולמני ממשורר, וזה מצא חן בעיניי. שאלתי אותו אם הוא עשיר ויש לו הרבה כסף להפסיד. בסופו של דבר הוא כן הוציא את "לא הולך לשום מקום".

ספרים אחרים מחכים בתור, ישנים וחדשים. אז תקנו את הספר, זו גם תמיכה במוציא לאור הקטן שכמעט ואין לו מקום בשוק המולות הישראלית. 

ספר בקצרה על הספר "דרזדן יכולה לחכות": "הרעיון היה לכתוב רומאן על שלושה דורות של מרוקאים בישראל. קצת פיספסתי (אבל לא ממש) כשאחת הדמויות עולה על מטוס לנופשון בן חמישה ימים בפראג, אבל עדיין כל הדמויות ישראליות לגמרי וחיות בישראל. נראה לי שהדמויות בספר חשות שכל ניסיון לתרום לחברה הישראלית הופך למאבק ללא מוצא. התהליך שעובר על שלושת הדורות הוא תהליך של שיכחה, של בילבול, של השתקה, השתקה חיצונית, אבל גם עצמית, אך גם התהליך הזה לא חף ממועקה ואינו מסוגל להגיע למיצוי כשהעבר והוויה המרוקאית בישראל שבות וצצות לאורך כל הדרך. הספר הוא על החוויה המרוקאית בישראל אך יחד עם זאת על הסביבה שאינה מאפשר את הסיפור הזה. הספר הוא יותר מכל על חוסר היכולת לספר את הסיפור. הגילוי שלי בניסיוני לספר את קורות המרוקאים היה שבעצם כל דבר מובן הפוך, וכל דבר נופל לתוך סטריאוטיפים, כך הגעתי למסקנה שאי אפשר לספר את הסיפור, אך גם שחוסר היכולת לספר את הסיפור זה הסיפור. טוב, קצת נסחפתי לפילוסופיות אבל המצבים האלה גם יוצרים קטעים קומיים רבים ואני מקווה שהם גם יצחיקו את הקורא".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "בימים אלה הופיע רומן חדש שלי דרזדן יכולה לחכות, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אני עובד על ספר שירים חדש "מקור חיים" (שם זמני), ויש לי גם רומן נוסף שסיימתי לפני כמה חודשים, שנקרא קטמונים-סיפור מרוקאי (גם שם זמני). בימים אלה אני כותב רומן מעין-אוטוביוגרפי, בינתיים השם שלו הוא "אוטוביו" , אני בערך בעמוד 100, זה די מתקדם".

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל? "אם אתה לא חייב אל תתחיל בזה. אבל משהתחלת תקרא המון שירה, עברית, מתורגמת, רצוי גם ללמוד לפחות שפה נוספת ברמה של קריאת שירים. זה מאוד חשוב להתמודד עם שתי שפות. אולי זה נשמע ברור מאליו שצריך לקרוא הרבה שירה כדי לכתוב שירה אבל אני נתקל יותר ויותר במשוררים שאומרים לי שהם לא רוצים להיות מושפעים והם לא קוראים בגלל זה. בכל המקרים האלה השירים שלהם דווקא מחקים בצורה מאוד חלשה שירים שכבר נכתבו, ושהם לא קראו. אני עוד לא נתקלתי במשורר טבעי. השירה היא מסורת והשירה מתקיימת בתוך מסורת, וכפי שאומר המשורר הקנדי קלאוס גרקן: "השירה תמיד ממשיכה את המסורת השירית ויוצאת נגדה". בלי להכיר אותה אי אפשר לכתוב שירה".

משפט סיכום: "זה לא נהיה פשוט יותר".

 

משיריו של מואיז בן הראש

 

 

מספר שירים מתוך הספר "לא הולך לשום מקום", הוצ' רסיס נהרה, 2010

 

כורע ברך

 

אֲדָמוֹת אֵלֶּה שֶׁהָיוּ שֶׁלָּנוּ

אֵינָן מְסַפְּקוֹת עֲבוֹדָה לְבָנֵינוּ

יֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁמַּאֲמִינִים בַּפַּיִס

אֲחֵרִים בְּאַהֲבָה חָפְשִׁית

 

אֲדָמוֹת אֵלֶּה שֶׁהָיוּ שֶׁלָּנוּ

אֵינָן נוֹתְנוֹת לָנוּ נְכָדִים

הֵן נוֹתְנוֹת לָנוּ בָּטְנִים מְעֻשָּׁנִים

זְמַנִּים אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ שֶׁלָּנוּ

 

אֵלֶּה שֶׁהֲכִי פָּחוֹת מְבִינִים אוֹתָנוּ

הֵם הַמַּהְפְּכָנִים שֶׁל אֶתְמוֹל

הֵם אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִסְבֹּל

כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל קֻפְסְאוֹת הַשִּׁמּוּרִים

 

מָחָר יִהְיֶה יוֹם חָדָשׁ, מָחָר

נָמֵל אַחֵר יוּצַף

עַל יְדֵי מַיִם עִם גַּלִּים מֵאֵשׁ

עַל יְדֵי מִלִּים זְקֵנוֹת כְּמוֹ הַיָּם.

 

מה שמרחיק אותי ממך

 

מַה שֶׁמַרְחִיק אוֹתִי מִמֵּךְ

הוּא מַה שֶׁקֵּרֵב אוֹתִי

אֵלַיִךְ

רַכֶּבֶת שֶׁשּׂוֹרֶטֶת מְכוֹנִית

צִפּוֹר שֶׁמְּנַקֶּרֶת עֵץ

דָּג שֶׁלֹּא רוֹצֶה לַעֲלוֹת עַל שֻׁלְחָן

הַמַּבָּט הַמִּשְׁתַּנֶּה שֶׁלָּךְ שֶהָיָה כָּל כָּךְ מִסְתּוֹרִי

רַק מְעַצְבֵּן אוֹתִי עַכְשָׁו

הַכֹּחַ שֶׁלָּךְ לִשְׁלֹט בְּכָל מַצָּב

הוֹפֵךְ לִהְיוֹת

מַה שֶּׁמְּנַטְרֵל אֶת כָּל תִּפְקוּדִי בַּבַּיִת

 

מַה שֶּׁמַּרְחִיק אוֹתִי מִמֵּךְ

הוּא שֶׁקֵּרֵב אוֹתִי אֵלַיִךְ

צַלַּחַת מְלֵאָה חוּמוּס מְעֻלֶּה

מַבָּט שֶׁל חָתוּל חוֹלֵף לְיַד הַיָּם

הָעֵינַיִם הַגְּדוֹלוֹת הָפְכוּ לִקְטַנּוֹת

וְהַיָּם הַסּוֹעֵר עִם גַּלָּיו

לְמַה שֶּׁמַּפְרִיעַ לִי לִשְׂחוֹת.

 

בנינים ואנשים

 

אוּלַי זֶה הָעֹשֶׁר

אוּלַי הָעֹנִי שֶׁבָּא אַחֲרָיו

אוּלַי הַבִּנְיָנִים בְּנֵי מֵאוֹת הַשָּׁנִים

אוּלַי הַצְּלָלִים

שֶׁל מֵתִים הַמְּלֵאִים בִּצְעָקוֹת כְּאֵב

אוּלַי זֶה מֶזֶג הָאֲוִיר

הַקַּר, הַחֳרָפִים הָאֲרֻכִּים

אוּלַי כָּל אֵלֶּה יַחַד

אַךְ הָאֲנָשִׁים כָּאן

הוֹלְכִים וְנַעֲשִׂים קָרִים וְרָעִים

מִיּוֹם לְיוֹם

בְּלִי לָשִׂים לֵב

צַעַד אַחַר צַעַד

מִזְּמַן הֵם וִתְּרוּ עַל הַחִיּוּךְ

עַל הַצְּחוֹק

עַל הַמִּלָּה אֹשֶׁר

רְגָשׁוֹת שְׁלִילִיִּים

מְכַסִּים אוֹתָם כְּהִלָּה

בָּעִיר הַזֹּאת

הַשֶּׁמֶשׁ לֹא תִּזְרַח יוֹתֵר.

 

שבת

 

שַׁבְתִּי לְעִיר הֻלַּדְתִּי

כְּמִי שֶׁנִּקְרָא לְרַגֵּל לְמַעַן אַרְצוֹ

כְּשֶׁהִגַּעְתִּי

הָיָה זֶה כְּאִלּוּ עָזַבְתִּי אַךְ אֶתְמוֹל

מִשֶּׁעָזַבְתִּי נִרְאָה

כְּאִלּוּ לֹא שַׁבְתִּי מֵעוֹלָם

 

שַׁבְתִּי לְעִיר הֻלַּדְתִּי

כְּמִי שֶׁנִּקְרָא לַחֲזֹר לְרֶחֶם אִמּוֹ

שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתָהּ מִיּוֹם לֵדָתוֹ

כְּשֶׁשַּׁבְתִּי לֹא מָצָאתִי רֶחֶם

וְלֹא רַחֲמִים

 

שַׁבְתִּי לְעִיר הֻלַּדְתִּי

לִמְצֹא אֶת צַעֲדֵי יַלְדּוּתִי

וּמָצָאתִי אוֹתָם

בְּכָל רְחוֹב

צַעַד שֶׁל רֶגֶל אַחַת

כִּי מֵאָז שֶׁעָזַבְתִּי לֹא לָמַדְתִּי

לָלֶכֶת עַל שְׁתֵי רַגְלַי

 

שַׁבְתִּי לְעִיר הֻלַּדְתִּי

כְּמִי שֶׁנִּקְרָא לְבָרֵר שֶׁחֲלוֹמוֹ

נִמְחַק

וְהִנֵּה הוּא רַק גָּדַל

כִּי עִיר הֻלַּדְתִּי הִיא עִיר

הֻלַּדְתִּי רַק כְּשֶׁאֲנִי נִמְצָא בָּהּ.

 

פינת רחוב בתטואן

 

בְּפִנַּת רְחוֹב

אִישׁ עִם הַגִּ'ילַבִּיָּה שֶׁלּוֹ

יָדָיו פְּתוּחוֹת

כְּלַפֵּי שָׁמַיִם

מְקַבְּלוֹת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

עֵינָיו סְגוּרוֹת

אִי אֶפְשָׁר לָדַעַת אִם הוּא

מְבַקֵּשׁ נְדָבָה

אִם הוּא מִתְפַּלֵּל

הַיָּדַיִם פְּתוּחוֹת

בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת

וְכָל הָעוֹלָם בְּיָדָיו.

 

מתוך "שפת הים"

 

השיר שלי על ביאליק     

             

אִנֲּעָל אַבּוּק בְּיָאלִיק

אִנֲּעָל אַבּוּק פְּרַס בְּיָאלִיק

מִשָּׁנָה לְשָנָה זֶה נַעֲשֶׂה מַגְעִיל יוֹתֵר

הַשָּׁנָה שׁוּב זָכָה מְשׁוֹרֵר אַשְׁכְּנַזִּי

בִּפְרַס בְּיָאלִיק

שֶׁהָפַךְ לִפְרַס Bעָאלֶק

אִנֲּעָל הַ-BOOK

מַר בְּיָאלִיק

אִנֲּעָל אַבּוּק

שׁוּב גָּנְבוּ אֶת כַּסְפֵּי מִסֵּינוּ הַדַּלִּים

וְהֶעֱבִירוּ אֶת כַּסְפֵּנוּ לְאַשְׁכְּנַזִּי בֵּינוֹנִי

אִנֲּעָל אַבּוּק שׂוֹנְאֵי סְפָרַדִּים

כִּי הַָעֲרָבִים מַזְכִּירִים לוֹ סְפָרַדִּים

וּמָה אִם מְשׁוֹרֵר הָיָה אוֹמֵר שֶׁהוּא

שׂוֹנֵא גֶּרְמָנִים כִּי הֵם מַזְכִּירִים לוֹ אַשְׁכְּנַזִּים?

הֲיִיתֶם אוֹמְרִים אִנֲּעָל אַבּוּק

בְּכָל כֹּחַ גְּרוֹנְכֶם, לֹא?

וּמָה אִם לֹא אָמַר? אָז לֹא אָמַר

אֲבָל עַכְשָׁיו פְּרַס בִּי-עָאלֶק

כְּבָר אוֹמֵר אֶת מַה שֶּׁהַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי

אָמַר (אָמַר אָז אָמַר, אָז מָה?)

לְאֻמִּי שֶׁל מִי? יַעְנוּ לְאֻמִּי

אִנֲּעָל הַבּוּק, אִנֲּעָל הַלּוּק

כֻּלָּה כָּתַב חֲמִשָּׁה שִׁירִים סְבִירִים

חַמְסָה חַמְסָה

וּכְבָר עָשׂוּ אוֹתוֹ מְשׁוֹרֵר לְאֻמִּי

וְאִם תֹּאמְרוּ קְלָלוֹת זֶה לֹא שִׁירָה

עֲלֵיכֶם מוּטֶלֶת הַהוֹכָחָה

אֲפִלּוּ הָיְתָה כָּאן חֲרִיזָה.

 

 

וויליאם שקספיר שלום

 

תּוֹדָה עַל הַפְּנִיָּה הַמְּרַגֶּשֶׁת.

לְצַעֲרִי, סִדְרַת "בְּרִיטַנְיָה" הִיא הַסִּדְרָה הַיְּחִידָה

עָלֶיהָ אֲנִי מֻפְקֶדֶת.

יֵשׁ לִי מִמּוּן לִשְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה סְפָרִים בְּשָׁנָה, לְכָל הַיּוֹתֵר

כְּלוֹמַר: הַסִּדְרָה מְלֵאָה בִּסְפָרִים הַנֶּעֱרָכִים לַשָּנִים הַבָּאוֹת.

בֵּינְתַיִם אֲנִי לֹא מְקַבֶּלֶת עוֹד סְפָרִים,

כֵּיוָן שֶׁהֶעָתִיד הַפִינַנְסִי עָלוּם לְגַמְרֵי.

בִּרְכַּת הַצְלָחָה,

גֶרְטְרוּד.

 

 

 

זֶן הסופר והעבד

 

אֲנִי הַשִּׁיר

וַאֲנִי הַדְּיוֹ

אֲנִי הַמַּחְשֵׁב

אֲנִי הַמִּלָּה

אֲנִי הַסֵּפֶר

אֲנִי הַכָּתוּב

אֲנִי הַנִּכְתָּב

אֲנִי הַכּוֹתֵב וְהַנִּכְתָּב

 

כּוֹתֵב וְהַנִּכְתָּב וְהַמִּזְבֵּחַ

 

אֲנִי לֹא הַשִּׁיר

אֲנִי לֹא הַסֵּפֶר

אֲנִי לֹא הָעִפָּרוֹן

אֲנִי לֹא הַנְּיָר

אֲנִי לֹא הַסּוֹפֵר

אֲנִי לֹא כּוֹתֵב

וְכֵּן נִכְתָּב.

 

חראם על החרם

 

אֲנִי קוֹרֵא לְהַחֲרִים

אֶת הַמַּחֲרִימִים

 

אֲנִי קוֹרֵא לְהַחֲרִים

אֶת אֵלֶּה שֶׁלֹּא מַחֲרִימִים

 

לְהַחֲרִים אֶת מִי שֶׁעוֹבֵר אֶת הַקַּו הַיָּרֹק

הֵן מִזְרָחָה וְהֵן מַעֲרָבָה

 

אֲנִי קוֹרֵא לְהַחֲרִים אֶת הַיּוֹשְׁבִים עַל הַגָּדֵר

וְיוֹשְׁבִים בְּדִיּוּק עַל הַקַּו הַיָּרֹק וְלֹא זָזִים מִמֶּנּוּ

 

אֲנִי קוֹרֵא לְהַחֲרִים מְדִינוֹת שֶׁמַּחֲרִימוֹת מְדִינוֹת

וּלְהַחֲרִים אֶת כָּל הַמַּחֲרִימִים מְדִינוֹת שֶׁמַּחֲרִימוֹת מְדִינוֹת

עַד אַחֲרוֹן הַפּוֹעֲלִים

 

אֲנִי קוֹרֵא לְכָל הַחֲרָמוֹת

וּלְכָל הַמַּחֲרִימִים

לְהַחֲרִים אֶת הַחְרַיְמֶה

 

אֲנִי קוֹרֵא לְכָל אֵלֶּה שֶׁמַּחֲרִימִים אוֹתִי

לְהַחֲרִים גַּם אֶת אֵלֶּה שֶׁלֹּא מַחֲרִימִים אוֹתִי

וַאֲנִי קוֹרֵא לְכָל אֵלֶּה שֶׁלֹּא מַחֲרִימִים אוֹתִי

לְהַחֲרִים אֶת אֵלֶּה שֶׁמַּחֲרִימִים אוֹתִי

 

וַאֲנִי קוֹרֵא לְחֵרֶם עַל כָּל אֵלֶּה שֶׁהֶחֱרִימוּ

וְאַחַר כָּךְ הִתְחַרְטוּ וְטָעֲנוּ שֶׁלֹּא הֵבִינוּ אֶת הַחֵרֶם

וְאֶת אֵלֶּה שֶׁהֶחֱרִימוּ וְאַחַר כָּךְ הִתְחַרְטוּ

כִּי לֹא רָצוּ לְאַבֵּד מְקוֹם עֲבוֹדָה

וּלְהַחֲרִים אֶת אֵלֶּה שֶׁמַּחֲרִימִים

כְּדֵי שֶׁתְּמוּנָתָם תּוֹפִיעַ בָּעִתּוֹן

וּבִמְיֻחָד אֶת הַמַּחֲרִימִים שֶׁתְּמוּנָתָם לֹא הוֹפִיעָה בָּעִתּוֹן

 

חֵרֶם חֵרֶם תִּרְדֹּף

וּבָא חְרָאם עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֹאמַר אָמֵן.

 

 

 

לא בכינו עליכם

 

לֹא בָּכִינוּ עֲלֵיכֶם

אָמַרְנוּ אֲנַחְנוּ מְסֻדָּרִים

אֲנַחְנוּ לֹא כָּמוֹהֶם

 

לֹא בָּכִינוּ עֲלֵיכֶם

וּמָסַרְנוּ תְּרוּמָה

כְּדֵי לֹא לִרְאֹתְכֶם

 

וְעַכְשָׁיו אֵיךְ נְבַקֵּשׁ

שֶׁתִּבְכּוּ עָלֵינוּ

כְּשֶׁיָּרַדְנוּ מִנְּכָסֵינוּ

כְּשֶׁיָּרַדְנוּ מִגָּבְהֵנוּ

 

לֹא בָּכִינוּ אִתְּכֶם

וְלֹא בָּכִינוּ עָלֵינוּ

וְעָלֵינוּ לֹא בָּכוּ

הַשְּׂמֵחִים לְאֵיד.

 

 

לא עלינו

 

הַדִּבּוּרִים הָאֵלֶּה עַל הַמָּרוֹקָאִים

הֵם לֹא עָלֵינוּ

אָמְרָה אִמָּא שֶׁלִּי

לֹא עָלֵינוּ

אֲנַחְנוּ יֵשׁ לָנוּ תַּרְבּוּת אֵירוֹפֵּאִית

לֹא עָלֵינוּ

 

וְאוּלַי אָז מָצְאָה חֵן בְּעֵינַיִךְ הַמּוֹרָה בָּאֻלְפָּן

שֶׁאָמְרָה שֶׁאַתְּ לֹא נִרְאֵית כְּמוֹ מָרוֹקָאִית

וְהַמּוֹרָה הַשְּׁנִיָּה שֶׁהָיְתָה בָּאָה הַבַּיְתָּה

לִרְאוֹת אֵיךְ נִרְאִים מָרוֹקָאִים

שֶׁלֹּא נִרְאִים מָרוֹקָאִים

וּמִתְגָּאָה בַּחֲבֵרְתָּהּ הַמָּרוֹקָאִית

שֶׁלֹּא נִרְאֵית מָרוֹקָאִית

 

לְיָמִים

הֵבַנְתִּי

שֶׁהֵם אָכֵן מְדַבְּרִים עָלֵינוּ

לֹא עָלֵינוּ

וְכָל הַמָּרוֹקָאִים לְדִידָם נָעֲשׂוּ מִקְשָׁה אַחַת

לֹא כְּמוֹ בַּמִדְרָשׁ שֶׁהַקָּבָּ"ה אֵינוֹ כְּמַטְבִּיעֵי הַמַּטְבְּעוֹת

וְכָל אָדָם נִבְרָא בְּצַלְמוֹ אַךְ שׁוֹנֶה מִקּוֹדְמוֹ

אֲבָל הַמָּרוֹקָאִים בְּיִשְׂרָאֵל הָפְכוּ לְמַטְבְּעוֹת

עוֹבְרִים לַסּוֹחֵר

לֹא עָלֵינוּ

 

הֵם הֲרֵי קִצְּצוּ לָנוּ אֶת שְׂפָתֵנוּ

לָשׁוֹן אַחַר לָשׁוֹן קִצְּצוּ

עוֹד בְּטֶרֶם אֲנַחְנוּ בָּאנוּ

וּמָצַָאנוּ אֶת הַמַּטְבְּעוֹת

לֹא יוֹדְעִים כְּבָר לְדַבֵּר

לֹא צָרְפָתִית, לֹא סְפָרַדִּית

לֹא עֲרָבִית מָרוֹקָאִית

לֹא אַנְגְלִית, לֹא חַכִּיתִיָּה, כָּל הַשָּׂפוֹת

אִתָּן בָּאנוּ מִשָּׁם

לֹא עָלֵינוּ

 

לֹא לְשֵׁם זֶה עָלִינוּ

אָמַרְתְּ בְּאֶחָד הַכְּעָסִים בָּאֻלְפָּן

לֹא עָלֵינוּ

 

אָז

הָיוּ אֵלֶּה הָאַשְׁכְּנַזִּים

שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא נִרְאִינוּ מָרוֹקָאִים

בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן

מְדֻבָּר בְּכּוּרְדִים וּבְעִירָקִים

וּבִכְהֵי הָעוֹר לֹא כָּמוֹנוּ

כְּאוֹמְרִים

אַתָּה לֹא נִרְאֶה מָרוֹקָאִי

אַתָּה מַמָּשׁ נִרְאֶה אַשְׁכְּנַזִּי

לֹא כָּמוֹנוּ

לָמָּה שֶׁלֹּא תַּחֲלִיף כְּבָר אֶת שִׁמְךָ

וְתִתֵּן לָנוּ לְהִתְיַפֵּחַ בִּכְאֵבֵנוּ

לָמָּה שֶׁלֹּא תַּעֲזֹב אוֹתָנוּ לְנַפְשֵׁנוּ

מָרוֹקָאִי שֶׁנִּרְאֶה אַשְׁכְּנַזִּי

לֹא עָלֵינוּ

 

וַאֲנִי אוֹמֵר לָהֶם

מָרוֹקָאִי מְאֹד

כְּמוֹ שֶׁהָיִית עוֹנָה לְאֵלֶּה שֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתָךְ אִם אַתְּ יְהוּדִיָּה שָׁם

קוֹן מוּצָ'ה הוֹנְרָה

שֶׁזֶּה מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ

עִם כָּל הַגַּאֲוָה שֶׁבָּעוֹלָם

עַל מַה הַגַּאֲוָה אִמָּא?

עַל כָּךְ שֶׁעָלִינוּ

לֹא עָלֵינוּ?

אוֹ עַל כָּךְ שֶׁעָלוּ

עָלֵינוּ?

 

 

 לכאן כל אחד הגיע כדי ללכת

 

לְכָאן כָּל אֶחָד הִגִּיעַ כְּדֵי לָלֶכֶת

הַמְּהַסְּסִים צוֹעֲדִים צַעַד לֹא בָּטוּחַ

אַחַר צַעַד צוֹלֵעַ

וְהַבְּטוּחִים בְּעַצְמָם וְהַצּוֹעֲקִים אֶת צִדְקַתָּם

כֻּלָּם נִּכְנָסִים וּכְבָר מִסְתַּכְּלִים עַל הַדֶּלֶת

מְחַפְּשִׂים פִּתְחֵי חֵרוּם

שַׁעֲרֵי יְשׁוּעָה

וְדַרְכֵי מִלּוּט

וְכָל אֶחָד טוֹעֵן כְּלַפֵּי הַשֵּׁנִי

שֶׁהוּא לֹא רָצוּי כָּאן וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לְעִנְיְנֵי הַמָּקוֹם

וְהַשֵּׁנִי מֵטִיחַ בּוֹ הַאֲשָׁמוֹת דּוֹמוֹת וְשׁוֹנוֹת וּמְשֻׁנּוֹת

לְכָאן כָּל אֶחָד הִגִּיעַ כְּדֵי לָלֶכֶת

וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי צַעַד לִפְנֵי הַדֶּלֶת.

 

מספריו של מואיז בן הראש

 

קינת המהגר, שירים, הוצאת ירון גולן, 1994

הספר הבא. סיפורים, הוצאת ירון גולן, 1997

שירת סוף העולם, שירים,  הוצאת ירון גולן, 1999

מפתחות לתטואן, רומן,  הוצאת בימת קדם לספרות, 1999

לחם החלום, שירים, הוצאת ירון גולן, 2000

האיש הקטן שאוכל גרעינים, סיפורים, הוצאת ירון גולן, 2000

משקל הדיו, שירים, הוצאת ירון גולן, 2001

לוסנה, רומן, הוצאת אסטרולוג, 2002

חודש פריזאי, רומן, הוצאת אסטרולוג, 2002

מסכת מכות, שירים,  הוצאת מובן, 2005

בשערי טנג'יר, רומן, הוצאת מובן, 2006

קראתיך בשם, שירים, הוצאת מובן, 2006

משם באתי, שירים, הוצאת מובן, 2008

קול השירים, הוצאת מובן, 2009

הארגנטינאי/ השתלה, שתי נובלות, הוצאת מובן. 2009

לא הולך לשום מקום, מבחר שירים, הוצאת רסיס נהרה, 2010.

אידילינו, רומן, הוצאת מובן, 2010

שפת הים, שירים, הוצאת מובן, 2011.

תלמודו של בראכה, פואמה, הוצאת מובן, 2011.

דרזדן יכולה לחכות, רומן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012.

 

 

 

 

דרזדן יכולה לחכות, מאת מואיז בן הרוש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת 2012, 141 עמודים

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, פרוזה מקור, שירה ומחזות

One Response to ביקור בית עם המשורר והסופר מואיז בן הראש, זוכה פרס עמיחי לשנת 2012, מחבר הספר "דרזדן יכולה לחכות"

  1. מואיז. במלוא השעטה. אתה בעל אומץ יותר ממני. אתה נאמן ממש לעצמך. אני חייתי על שתי הסעיפים. יש משל על העורב שבקש ללכת כמו יונה. עשה תרגילים ונסיונות ולבסוף איבד את שתי הליכותיו. וזה מה שקרה לי. בדרך אין מוצא. יישר כוח. בהערכה רבה. אמירה

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *