אישה כמוה מאת יהודית וינשטוק / שתי נשים בלתי נשכחות והצצה לעולמו של מגזר שלם

| 22/07/2013 | 0 Comments

אישה כמוה מאת יהודית וינשטוק

אישה כמוה מאת יהודית וינשטוק

"התחלתי לכתוב בגיל מאוחר, אחרי שסיכמתי שנים של עיסוק מהנה ומאתגר בתחומי החינוך. רק אחרי שפיניתי את כל החדרים הפנימיים בתוכי מכל  ההמולה שמילאה אותם, קריירה, גידול ילדים, מירוץ  מטורף ויומיומי, הרגשתי פתאום שמשהו הבשיל בי, התגבש, ומבקש לצאת", מספרת יהודית וינשטוק עם צאת ספרה השני, 'אישה כמוה'.

החיים העמוסים שניהלה לא אפשרו ליהודית וינשטוק להגיע עד לאחרונה לכתיבה. במשך 16 שנה היא הייתה גננת ובמשך 25 שנה אחרי כן הייתה מפקחת גנים במשרד החינוך וחברת הנהלה במחוז מרכז של משרד החינוך.  בקול חודר וחומל מצליחה וינשטוק לברוא בספרה החדש שתי נשים בלתי נשכחות, שסיפורן הפתלתול והמורכב ישבה את לב הקורא. היא מספקת הצצה לעולמו של מגזר שלם, החל בשנות השישים ועד ימינו אנו עמוסי הספקות וההתלבטויות, וכורכת יחד שקרים, אמיתות וביקורת לצד אהבה גדולה ותקווה ברומן קולח, מפוכח, אך מלא אמונה של אמת.

יהודית וינשטוק היא דתייה לאומית שהגשימה את חלום הכתיבה הספרותית בגיל מאוחר: ספר הביכורים שלה, כולם היו כאן והלכו, ראה אור לאחר שפרשה ממערכת החינוך. גילה והרקע הדתי שלה אינם ניכרים באישה המודרנית, המצחיקה ומלאת החיים, הלובשת מכנסיים אופנתיים ונעדרת כיסוי ראש או פיאה, אשה סובלנית ובעלת דעות פלוראליסטיות . ספרה החדש, הרומן אישה כמוה, יכול להיקרא כרומן אינטימי ע"י קוראים מהמגזר הדתי לאומי וכרומן אקזוטי ע"י קורא חילוני.

כמי שעדיין חיה בחברה הדתית לאומית, ליהודית יש מבט חומל ואוהב על החברה הזו, אך היא מרגישה חזקה ובשלה דיה כדי לא לחסוך את שבט הביקורת. כך היא מרשה לעצמה, גם אם מתוך אהבה, לחשוף לא מעט אמיתות לא מאוד נעימות  על הקהילה שהיא חלק ממנה, ללא חשש "מה יגידו".

מבטה הבוחן של יהודית הוא מבט של מי שהיה דור המדבר: הדור הראשון של הציונות הדתית, הדור שבנה את ההתנחלויות הראשונות,  הדור שהקים את ישיבות ההסדר, הדור שקראו לו 'מלח הארץ' וכך הוא גידל את ילדיו –  רובם ככולם בוגרי ישיבות מעולות, יחידות מובחרות ואוניברסיטאות. זהו הדור שרואה את מצבה של חברה הדתית לאומית היום, את השבר הפנימי והחיצוני שהגיע לשיאו בהתנתקות. הפרספקטיבה של יהודית על השינויים שהחברה הזו עברה ועוברת נובעת גם מתוך ניסיון חיים אישי.

 

שם: יהודית וינשטוק

סטטוס: נשואה + 4

מגורים: פתח תקווה

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר אישה כמוה, בהוצ' כנרת זמורה ביתן, 2013.

יהודית וינשטוק (צילום אלון סיגווי)

יהודית וינשטוק (צילום אלון סיגווי)

מאין שאבת את ההשראה לכתיבת ספרך? "מן החיים. אלו הסובבים אותי במעגלים הקרובים, ואלה הרחוקים ממני מאד. במהלך חיי ספגתי רשמים, צברתי התנסויות, התוודעתי לדמויות רבות, חוויתי, הפנמתי, וכל אלה התגבשו והבשילו בתוכי עד שיצקתי אותם אל תוך הספר הזה".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "הכתיבה עצמה נמשכה כמה חודשים, אבל הגיזום והניכוש בכתובים, הקריאה הביקורתית שלי שוב ושוב, שהולידה פרקים חדשים ומחקה קודמים, ארכה עוד זמן רב  והסיטה את מועד השלמת הכתיבה מחודש לחודש, עד שכמעט מלאה לו שנה נוספת".

אילו ספרים קראת לאחרונה?  'מזל עורב' של אמיר גוטפרוינד, 'אבי ואמי' מאת אהרון אפפלפלד, 'ויקטור ומאשה' מאת אלונה קמחי. מן הסופרים החדשים,  יאיר חסדיאל – 'תל אביב', ושני ספריו של ירמי פינקוס, 'בזעיר אנפין', ו'הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקאנט'. סופר אוסטרלי שאהבתי מאד לאחרונה, גרהם סימיון עם ספרו 'פרוייקט רוזי'.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "אני מרבה לקרוא, והתלבטתי איזה מן הספרים שקראתי לאחרונה אזכיר כאן, כי יש גם אחרים שקראתי ואהבתי. אני מניחה שכל אחד מהם משאיר לי בדרכו מזכרת ביודעין ובלא יודעין. ההומור של פינקוס, של סימסיון ושל גוטפרוינד, הלהטוט המופלא של גוטפרוינד בבניית סיפור, העוצמות הרגשיות של  קמחי, היכולת של אפפלפלד לשזור עלילה באיפוק ובתמציתיות, כל אלה כמו גם סופרים אחרים שלא הזכרתי, הרשימו והשפיעו, ולו בגלל עצם הצבת הרף הגבוה  של כתיבתם.

איזהו שהרשים אותי יותר מכולם? קשה להצביע על האחד המיוחד. בכל סופר טמונה ייחודיות משל עצמו. אני משערת שסך כל הפרטים הייחודיים הללו, שהרשימו אותי אצל כל סופר בנפרד, יצרו אצלי את התשתית עליה אני מצמיחה את הנטיעות שלי, בדרכי".

אילו ספרים קראת בילדותך? "הייתי קוראת טוטאלית כזו. הכל הלך. קארל מאי והאינדיאנים שברא, ז'ול ורן, כל האסופיות והאסופים לסוגיהם, תום סוייר והקלברי פין, חסמבות, נשים קטנות, אריך קסטנר עם אמיל והבלשים שלו, ופצפונת ואנטון, ואוהל הדוד תום, המון ספרי הרפתקאות על ספינות טובעות ושודדי ים, ופירטים, ורובינזונים שוויצריים, וההוא האמיתי. היתה לי גם תקופה של ספרות שואה שהחלה אז לטפטף אלינו, והשפעתה מלווה אותי עד היום. נראה לי שלא פסחתי גם על אחד מתוך הרפרטואר המגוון שהוצע אז לילדים וילדות נטולי טלוויזיה ואייפונים". 

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "התקלת אותי. אני חושבת שהייתי מוצאת את עצמי כל כך עסוקה בהתלבטויות, עד שהייתי כנראה מפספסת את סירת ההצלה האחרונה לאי…  אולי-אולי, פתאום זה מהבהב לי, את "מוטל בן פייסי החזן" של שלום עליכם (רק בתרגום הישן של ברקוביץ), כי יש בו צחוק ודמעות במידה, ואני תמיד נהנית לחזור אליו. כן, וגם את מי שאני חושבת לסופרת הטובה ביותר שקמה לנו, ונשכחה, לצערי, רחל איתן, ואת שני ספריה המופלאים, 'ברקיע החמישי', ו'שידה ושידות'. זהו, אני מסודרת. כבר לא ישעמם לי באי".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי השני".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "נימה, אישה סוחפת, ידועה, מעין רועה רוחנית שהשפעתה הממגנטת הפכה אותה מוקד להערצה של קהילות רבות, נעלמת לפתע. היעלמה מציף גלים של מבוכה, רכילות, וספקות.  בפני לאה, חברת נעורים המלווה שנים בספקנות את צמיחתה של נימה, מתוך מערכת יחסים מורכבת שידעה הערצה ודחייה, קנאה ובוז, אהבה, שנאה, אולי אפילו משיכה, נפרש מחדש סיפורה של נימה. כך נחשפים בהדרגה סודות וצדדים אפלים המציגים את אישיותה באור חדש ומפתיע. האם מאחורי חזותה של המנהיגה הרוחנית הידועה מסתתרת אישה אחרת, ארצית ויצרית? מיהי נימה באמת? מנהיגה כריזמטית שקדושת הבית היהודי נר לרגליה, או אישה אוהבת המתייסרת ימים רבים מול החמצה גדולה ומנסה להתמודד איתה בדרכה? הספר מביא את סיפורה הפתלתול והמורכב, ומספק הצצה אל מיגזר שלם, על  לבטיו, ספקותיו, האמיתות והשקרים המלווים אותו, מתוך מבט ביקורתי, לצד חמלה ואהבה עמוקה".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני שקועה בכתיבת רומן חדש, בנושא שונה לגמרי…".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "אני עצמי כותבת מתחילה, לכן קטונתי. באמת. אולי רק מילת מפתח אחת, של אמא שלי, וכנראה גם שלכם:  התמדה".

משפט מסכם: "אני אולי כותבת צעירה, אבל ממש לא עולת ימים. התחלתי לכתוב בגיל מאוחר, אחרי שסיכמתי שנים של עיסוק מהנה ומאתגר בתחומי החינוך. רק אחרי שפיניתי את כל החדרים הפנימיים בתוכי מכל  ההמולה שמילאה אותם, קריירה, גידול ילדים, מירוץ  מטורף ויומיומי, הרגשתי פתאום שמשהו הבשיל בי, התגבש, ומבקש לצאת.  'אישה כמוה' יצאה לדרך".

יהודית וינשטוק – ספרים

כולם היו כאן והלכו, קובץ סיפורים קצרים, בהוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011

אישה כמוה, בהוצאת כנרת זמורה ביתן, 2013

 

פרולוג ופרק ראשון מתוך 'אישה כמוה'

פרולוג

שתינו מכורבלות במעילים.

היא כרכה לצווארה צעיף צמר ירוק בהיר, כמו זה שעטף אותה כשנפגשנו בפעם הראשונה באלנבי פינת ביאליק.

קר כאן, בבית הקפה הירושלמי שהיא בחרה למפגש שלנו, וממש לא בטוח שהאיש הגוץ עם הזקנקן, העומד עלינו לשרתנו בחריצות, יסכים איתה ששני שולחנות הפורמייקה הכתומים עם מקבץ כיסאות הפלסטיק האקראי ומֵחם המים הרותחים אכן הופכים את החדרון שהוא פתח לאורחים מזדמנים ברחוב החרדי הזה ל"בית קפה".

אבל נימה אמרה: "בואי ניפגש בבית קפה."

בירושלים. בשכונת גאולה. אצל ברוכיאן.

ואני, כמובן, עליתי לכאן מיד מהשפלה, תעיתי בסמטאות עד שחניתי בדוחק בסמטה קטנה ללא מוצא, כי מאז ומעולם לא עמדתי בפיתוי של מפגש עם נימה, וברור שלא עכשיו, אחרי כל הסערות שהיא חוללה סביבנו וסיחררה בהן את כולנו.

"היום זה כבר לא משנה," היא אומרת לי, "הכול מאחורינו."

אני מסכימה איתה בתוכי, אבל לא אומרת מילה. רק מביטה בה, בנימה. מחכה.

*

נימה?

הרי אפילו השם שלה כבר נמחק, בעצם. נמוג לאט, עד שהתערפל ונמסך באחר.

אני מנסה לחדור פנימה. לפצח את קליפת השלווה הבדולחית הצלולה שאופפת אותה כל השנים. היא יושבת זקופה מאוד בכיסא הפלסטיק של ברוכיאן, יפה כמו תמיד. אבל אחרת.

אנחנו שותות קפה נמס בכוסות זכוכית לא תואמות, עם עוגיות.

"עוגיות הבית," ברוכיאן מתגאה, "אשתי אפתה."

שתינו יודעות. הכול תם. טולטל, נופץ. דבר לא נשאר מן החיים ההם, שתססו בה פעם.

ובתוך החושך על פני התהום שבינינו חידות מסתבכות להן, נארגות זו בזו ללא התרה, תעלומות שלא ייפתרו לי אף פעם. כנראה.

ואני מבינה פתאום, מה שהיא לא תבחר להבהיר לי כעת, כבר לא יואר לעולם. ימשיך להתפתל, עמום, חמקמק ולא פתור במחשכי התמיד האלה.

"אין בך שום חרטה?" אני שואלת.

היא יורה בי את המבט הטורקיזי המזוקק שלה, שהפיל חללים הרבה.

"לא."

הנה פסק הדין הסופי והאחרון. אין בית דין עליון מזה. לא יהיו עוד לבטים, הרהורים, ערעורים.

זוהי שעה של נעילת שער.

כי נימה אולי יושבת פה מולי, אבל גם לא. מין אווריריות שקופה, דקה עוטפת את כולה, ואני כמעט יכולה לראות אותה צפה ומתרחקת מכאן, אף שברגע זה ממש היא מבקשת מברוכיאן, בחיוך הממס שאני כל כך מיטיבה להכיר, כוס קפה אחרון. לפרידה, והוא כמובן ממהר בשמחה למלא את הבקשה. כמו כל נתיניה הנרצעים, מאז ומעולם.

"עוד עוגייה?" היא מציעה לי מעוגיות הבית של ברוכיאן. יותר בית מזה ממילא לא היה לה מעולם להציע. לנסיכת הבית היהודי.

לנימה הידועה. החכמה. המכילה. שהצמיחה עדרים עדרים של תלמידות נלהבות מקריית גת ועד לחצור הגלילית. מאות נשים מרוטות וכנועות, צמאות לכל מילה שלה.

נימה.

ככה. בלי שם משפחה. רק נימה. כולם מכירים. קצת מצחיק בעצם, כשחושבים על זה עכשיו.

בלי שם משפחה.

"זִמרת הבית היהודי" שלה, שירת ההלל למשפחה האמונית, נוגנה בפיה כמנגינה של חליל יחיד, למאות מעריצותיה, גרסה מגוירת כהלכה לחלילנית שלנו מהמלין, בסולו צלול ומרשים. רק שלה.

הבעל, המשפחה, הילדים, נשרו ממנה אחד־אחד עם השנים, כמין חבל טבור שהצטמק ונתייתר.

גם דני הלוי כבר נשר ממנה.

נכון, לא מרצון, ומעולם־מעולם לא התייתר לה, אבל בלי ספק בהשלמה שבאמונה.

נותרנו שתינו.

עוד מעט אתייתר גם אני.

ומה יישאר.

העדרים שלה כבר נפוצו לכל מי שהיה מוכן להציע להם מחסה חלופי.

גם אשת הסתרים של דני איננה עוד. עכשיו, כשהוא עבר מכאן.

*

"טוב," היא אומרת, "את יודעת מה צריך לעשות. אני בטוחה."

ומושיטה לי מעטפה.

שוב.

כן. זה נכון. בסבך כל התעלומות שלה, את החידה האחרונה הזאת אולי באמת רק אני אדע לפתור. אבין מה בדיוק צריך לעשות.

כשיגיע הזמן.

"אבל איך אדע מתי?" אני שואלת.

"את תדעי," היא משיבה בשקט.

משאירה על השולחן שטר של חמישים שקל, קמה, אומרת שלום והולכת לה תמירה וזקופה, בצעיף הצמר הירוק. טיפות ממשיכות לזלוג על החלון של ברוכיאן. מבעד למסך השקוף היא נמסכת לישות אחת מטושטשת צורה. אפשר עוד לראות אותה במעומעם, הולכת, פוסעת ומתרחקת אל תוך עומק ירושלמי אפור.

איזו שלווה.

ואומץ.

אני כנראה לא אפגוש עוד אישה כמוה.

 

פרק ראשון

 

עננים בהיכל

השמועה על העכברים, שכירסמו את ספרי התורה בארון הקודש המהודר שלנו, פשטה במהירות, והפכה לשיחת היום בכל קהילות בתי הכנסת שבעירנו.

בשבועון המקומי "משפחה" מיהרו להכתיר את האירוע בכותרת גדולה, ובכך להבטיח סופית כי לא יישאר בעיר איש מאנשי שלומנו שיחמיץ את הידיעה.

הם ראו בה, כמובן, סימן.

אות אזהרה מבשר רע. שאצבעו מכוּונת היישר אלינו. בפירוש.

צריך להבין שהיכל התפילה המפואר שלנו, "שלום ורעות", היה גם קודם לאירוע המצער הזה מוקד מוכר וידוע לגלגולי עיניים ולצקצוקי לשון של רבים וטובים במקומותינו.

כיפת הוויטראז', חיפוי השיש, ריצוף הרחבה באבן טוסקנית חיוורת, שטרה־קוטה חומה משולבת בתוכה, וארון הקודש המעוצב בגוונים של עץ בהיר ואגוזי בגומחת זכוכית שקופה המביאה אל תוך תפילותינו את צמרות העצים. מה זה צריך להיות?

בשביל מה?

קצת ענווה.

אבל אני יודעת שזה לא רק המבנה המחוצף שלנו.

זה אנחנו, כולנו, תושבי הפרדסים, חבורה בורגנית קטנה שכמותנו, המעירה מרבצם טינות וכעסים רדומים, והם צצים עכשיו ומתייצבים מולנו במבטי "אמרנו לכם" נוקבים.

בשולי הבתים המשותפים, אל מול המרפסות והתריסים שלנו מפעם, בשטחים הריקים שהותירו הפרדסים העקורים של המושבה הוותיקה שהפכה לעיר, אנחנו הצמחנו את גגות הרעפים האדומים שלנו.

לא נחלות רחבות, לא אחוזות. סתם גינות זעירות, עירוניות, שבתים פרטיים צנועי ממדים במרכזן. פיסות דשא מנוקדות פה ושם באודם פטוניות ובלובן חרציות, על פי העונה, חלום כפרי קטן תחום היטב בברוש לימוני ובפיקוס בנימינה. 

כמו החצר הירוקה של אליק ושלי, המדליה שתלינו לעצמנו בסיפוק על הצוואר אחרי שגם אנחנו, כמו שאר חברינו לקהילה, הגענו, קצת קצרי נשימה אבל מסופקים מאוד, לקצהו של מסלול מתיש, רב־שנים, שרְווחה כלכלית מסוימת בסופו.

בשנים הראשונות עוד הקפדנו לתחזק את הקשר, להמשיך ולהשתייך אל חברינו הוותיקים, צועדים בכל שבת ומועד למרחקים, אל בתי התפילה הישנים שלנו, אלה שכל כך טרחנו פעם בבנייתם ובתחזוקתם, כשרק הגענו הנה, לפני שנים, צעירים ונלהבים.

*

ראשונות התמרדו הנשים. עד מתי. אי אפשר להמשיך ככה.
להיסחב עם המשפחה ברגל, כשהזיעה ניגרת אל תוך שמלות החג.     

הגברים שלנו נכנעו.

כספים גויסו, תרומות נתרמו, מסי חבר נגבו, וארמוננו, "שלום ורעות", קם והיה.

טוב, אי אפשר שלא להזכיר כאן את תרומתו הנדיבה של חברנו, שלום ברגר, שהגיח אל חיקנו אחרי עשרים שנה פוריות מאוד במעמקי גלות פילדלפיה.

שלום הניח מיד מקדמה של מאה אלף דולר על שולחננו, ובתמורה ביקש בצניעות רבה רק את השם "שלום ורעות" הנוח כל כך, כי הרי ברור שהשם הנאה הזה מגדיר במדויק את האופי שלנו, חובבי שלום ורעות שכמותנו. רות, רעייתו הצייתנית, הינהנה בהסכמה.

גם רב עשינו לנו. צעיר, שנון, חריף לשון, הדור לבוש.

ארמון רב־תפארת. אין מה להגיד.

ואני דווקא אוהבת לבוא אל בית התפילה החדיש שלנו. כן.

לא בכל יום, כמובן. גם לא בכל שבוע, נכון, אבל לפני ראש חודש, ב"שבת־מברכים", אני באה. בימים הנוראים, במועדי הזכרת נשמות, בשמחות בר מצווה, קידושי חתנים, לקריאת מגילה בפורים.

ממקומי בשורה הראשונה של עזרת הנשים, לא רחוק מנימה זיסמן, יקירת הקהילה שלנו, לפעמים אני חולמת בהקיץ, מביטה לתקרה, אל כיפת הוויטראז' הכחולה ששנים־עשר השבטים משייטים בה מבעד לעננים, מתעכבת על זבולון, יורד הים החביב עלי במיוחד. אני משקיפה על אליק, מתנועע בדבקות עם כל הגברים שם למטה (הגבר הכי נאה, אני מסכמת לעצמי בסיפוק אובייקטיבי לגמרי). צופה בהם מבעד לווילון המרושת שלי, אל מול הפרוכת הלבנה של החג.

בהתחלה עוד התגעגעתי למנגינות הישנות.

עצמתי את העיניים ב"כל נדרי" הראשון שלי כאן וראיתי את השולחנות הארוכים, השחוקים, של "אמונים" הנושן שלנו. נכספת מאוד.

אבל התרגלתי.

גם לאנשים התרגלתי, למרות כל הלשונות הרעות המשתלחות בנו ("תצוגת האופנה הכי שווה בעיר? לכו על 'שלום ורעות'!").

כולנו כאן פירות די דומים מן העצים שהצמיחה מערכת אחת מלוכדת, שאפתנית ונחושה של אמהות מקראקוב, מלודז' ומכפילותיהן הרוחניות בשאר התפוצות, של מורים ומחנכים נלהבים במגוון אולפנות וישיבות תיכוניות ומוסדות אקדמיים נכבדים למדי, אשר שילבו יחדיו ידיים לחזית אחת תובענית מאוד שהניבה אותנו. קהילה די מגובשת. שיעורים. חוגים. מסיבות. טיולים, ארוחות חג משותפות, שמחות.

וחוץ מזה, עובדה, רק לנו יש את נימה.

הרבנית נימה.

רכש שכולו שלנו.

כן, נימה הידועה.

זאת מהקלטות, מהדיסקים, מהטלוויזיה, מתוכניות הרדיו השבועיות, מן ההרצאות ומן הכנסים ההמוניים האלה של האצטדיונים צפופי המשתתפות.

היהלום שבקהילתנו.

היא הטריז שקם להגנתנו. חומה בצורה בינינו לכל המלעיזים.

"הכול נכון," יגידו מעט המסנגרים עלינו בהתנצלות, "אבל עובדה, אפילו נימה שם אצלם, ב'שלום ורעות'."

אכן. בכבודה ובעצמה.

איתה, אני עוד משם.

אותה אני מכירה מהעולם הישן שלי, רק שאז היא עוד היתה רק נימה היפה.

לא כבודה.

בעצם, קשה לי עד היום להבין מה היא עושה בתוכנו בכלל, קהילה סרוגה מכל עבריה, דתית־לאומית שכמותנו, היא, נימה, החרדית הידועה.

היא הגיעה עם בעלה, אביק, סליחה, הרב אברהם זיסמן, שנתיים אחרינו, אל הפרדסים העקורים.

אבל איך היא התגלגלה דווקא אלינו, לא ברור. בולטת כל כך בזרותה. לא שייכת.

שום דבר לא נותר מן הנימה זיסמן, פרצ'יק בעצם, שאני הכרתי פעם.

התלתלים השחורים שלה חנוקים במטפחת צחורה, כרוכה בקפדנות סביב ראשה.

היא יושבת לה בצניעות, יפה, תמירה, נקייה מאיפור ומקמט, באמצע השורה הראשונה, בשמלה פשוטה החובקת בנזירות גזרה שהצליחה להישאר נערית אחרי כל השנים והלידות, בין כל הכובעים ההדורים המיובאים והשמלות הגזורות היטב, יודעת כמה היא אחרת ונהנית מכל רגע.

אביק, הרב אברהם זיסמן, בעלה, עקשן ידוע, שמסרב כל השנים בעקביות ללקט גם פירור תהילה אחד מן השובל הזוהר של רעייתו, לא משתייך אלינו.

אבל נימה, בת זוגו המהוללת, התקשתה אולי בהליכה לשכונה הוותיקה המרוחקת שלהם, וההיכל שלנו קפץ ופינה לה מקום בינינו.

לכבוד רב הוא לנו. צדיקה באה למקומנו.

 

אישה כמוה מאת יהודית וינשטוק, הוצאת כנרת זמורה ביתן, שנת 2013, 269 עמ'

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.